הבלוג שמציג את הצד של ההסטוריה שלא נעים לנו להכיר

יום רביעי, 15 ביוני 2011

נכבה חרטא? (חלק א')


בפרק זה אדבר רק על הגל השני של הפליטים הפלסטינים שהחל בחודש אפריל, ורק בתקופה שלפני קום המדינה, כלומר, לפני כניסת צבאות ערב לארץ ישראל.
הרבה ישראלים מתייחסים בביטול מוחלט לנכבה. אך רוב הישראלים מבטלים כל אחריות לנכבה אפילו אם היא קרתה בטענה ש"הם התחילו" או "הם סרבו להצעת החלוקה" ועל כן האחריות היא עליהם.
הטענות הללו הן טענות שטחיות המתעלמות לגמרי ממורכבות הסכסוך:

1. אי אפשר לנתק את הסירוב הפלסטיני להצעת החלוקה מהקונטקסט ההיסטורי של המאבק הישראלי-פלסטיני החל משנת 1917, ולכן אני חושב שכל מי שהחליט לקפוץ לפרק זה חייב לקרוא את הפרקים הקודמים בדגש על הפרק השני. הדבר נכון גם לגבי מאורעות תר"פ, תרפ"א תרפ"ט והמרד הערבי של 1936-1939 (אין כאן נסיון להצדקה של אלימות, אלא נסיון לא להוציא את האלימות מהקונטקסט ההיסטורי.)
2. בשנת 1947 היו בפלשתינה 650,000 יהודים (רובם המוחלט הגיעו בחמישים השנים האחרונות) לעומת 1,300,000 הפלסטינים שחיו שם במשך דורות.
3. כ-400,000 ערבים היו אמורים להיות תושבים תחת מרות המדינה היהודית.
4. היהודים קיבלו 55% מהשטח בעוד לערבים הוקצו 45% מהשטח כולל מובלעת של יפו בלב המדינה היהודית. האם אנחנו היינו מוכנים לקבל כזאת הצעה?
5. בתחילת מלחמת העצמאות, ב-20/5/48 מועצת הבטחון של האו"ם מינתה את המתווך השבדי ברנדוט למצוא פתרון דיפלומטי למלחמה שנוצרה. ברנדוט הציע מפת חלוקה "יותר הוגנת" שכללה למשל את העברת הנגב לשליטה ערבית ובתמורה הגליל המערבי יועבר ליהודים. שני הצדדים התנגדו לחלוקה הזו אך בסופו של דבר, יום לאחר שהציע את ההצעה לאו"ם , ארגון הלח"י רצח את ברנדוט בירושלים... מה שמראה שגם היהודים יודעים להתנגד להצעת חלוקה אם היא לא מוצאת חן בעיניהם.
6. אין גם להתעלם מהאופן בו התחילה המלחמה. המלחמה שהחלה בדצמבר לא התחילה כמלחמה כוללת, כפי שציינתי בפרק הקודם, המלחמה החלה כפרץ יצרים של מיעוט ערבי בניגוד לרצונם של המופתי והוועד הערבי העליון. ההסלמה ברמת האלימות היתה הדדית ועל כן, אין להמעיט בהקשר זה את פעילויותיהם של האצ"ל והלח"י בתחילת חודש דצמבר שתרמו גם הם לשלהוב היצרים בין הצדדים (ראו פרק קודם).

המהפך של חודש אפריל- הוצאה לפועל של תוכנית ד'
בתחילת חודש אפריל, עם הגעת התחמושת מצ'כוסלובקיה, ההנהגה הישראלית החליטה להעביר את ההגנה באופן רשמי מאסטרטגיה של מגננה לאסטרטגיה של מתקפה (כמו שהסברתי בפרק הקודם, האצ"ל והלח"י לא היו מחויבים לאסטרטגיה של הגנה מלכתחילה).
המעבר מהגנה להתקפה היה למעשה יישום תכנית שכונתה  תכנית ד'. מטרת התכנית היתה ביסוס השליטה היהודית בערים היהודיות, בערים המעורבות הגדולות וסביבותיהן תוך כדי הבטחת הדרכים הראשיות וחסימת דרכי גישה אפשריים של צבאות מדינות אויב לארץ. למעשה השגת היעדים הללו חייבה כיבוש של כפרים פלסטינים ומפקדים הוסמכו להחליט לפי שיקול דעתם אם יש לגרש את תושבי הכפרים.

כיצד הדבר בא ליד ביטוי בפועל?
תחילה, ההגנה פתחה במבצע נחשון במטרה לפתוח את הדרך מתל אביב לירושלים ותקפו את הכפרים מהם יצאו המיליציות החמושות שתקפו את השיירות לירושלים. אחת הפעולות הגדולות ביותר במבצע נחשון היה כיבוש הקסטל שבמהלכו נהרג המפקד החשוב ביותר של הפלסטינים, עבד אל קאדר אל-חוסייני.

דיר יאסין
ב-9/4 החליטו האצ"ל והלח"י לתקוף ולכבוש את הכפר דיר יאסין סמוך לגבעת שאול. 120 לוחמי אצ"ל ולח"י נכנסו לכפר אך נתקלו בהתנגדות עזה של התושבים המקומיים, בסופו של דבר לוחמי האצ"ל והלח"י עברו מבית לבית, הטילו פנימה רימונים וירו צרורות בנשק קל, פוצצו בתים ומפעם לפעם קטלו כפריים שניסו לברוח. בסיום הקרב היו לאצ"ל וללח"י ארבעה הרוגים, חלק מהשבויים הועלו על משאית ונלקחו לירושלים כנראה לשם ראווה, לאחר מכן השבויים הוחזרו לכפר ונורו שם.
מפקד הש"י יצחק לוי סיפר: "כיבוש הכפר נעשה באכזריות רבה. משפחות שלמות נשים זקנים וטף נהרגו....חלק מהשבויים שנלקחו והועברו למקומות מעצר ובהם נשים וילדים נרצחו באכזריות על ידי שומריהם".
בין 100 ל-120 תושבים נהרגו בדיר יאסין, עד היום יש הטוענים כי היה טבח ויש את אלה ששוללים את קיום הטבח אך דבר אחד שאינו ניתן לערעור הוא התגובה של החברה הפלסטינית לשמועות על הטבח. החברה הפלסטינית ששמעה על הנעשה בדיר יאסין הגיבו בבעתה וכמות גדולה של תושבים מכפרים קרובים עזבו את כפרם ונסו על נפשם. למרות הביקורת ולנוכח הבריחה ההמונית של הפלסטינים הצדיקו האצ"ל את המעשה בטענה כי המבצע "הפיל מורא ופחד על הערבים בכל הכפרים מסביב; באל-מאלחה, קאלוניה ובית אכסא החלה מנוסת בהלה המקילה על חידוש התחבורה בין הבירה ויתר חלקי הארץ".

חזית הצפון
חזית הצפון נפתחה לאחר שצבא ההצלה של קאוקג'י הפגיז את קיבוץ משמר העמק במשך 36 שעות. לאחר הפסקת האש שהושגה בעזרת הכוחות הבריטים הוחלט לתקוף את צבא ההצלה בחזרה. ההגנה תקפה ועדפה את צבא ההצלה של קאוקג'י ואז החלו הכוחות היהודים לתקוף את הכפרים באזור קיבוץ משמר העמק: ע'ביה אל-תחתא, ע'ביה אל-פוקה, ח'רבת בית ראס, אבו שושה, אל-כפרין, מנסי אבו זריק, אל נע'נע'יה, אל בטימאת ואל-ריחאניה. כל הכפרים בסביבת משמר העמק נהרסו עד היסוד ותושביהם ברחו.
אליעזר בארי, חבר קיבוץ הזורע כתב בנושא: "ברור שבמלחמה האכזרית שאנו עומדים בה, אין לנהוג בכסיות של משי. אך יש כללים גם להנהלת מלחמה שכל עם תרבותי משתדל לשמור עליהם" הוא פירט מעשי זוועה והסביר כיצד נכבשו ונבזזו הכפרים השכנים של משמר העמק.

הערים המעורבות
טבריה:
עקב המהומות בכל הארץ חלו בטבריה תקריות ירי הדדיות בין הלוחמים הערבים והיהודים באזור.
בתחילת אפריל החליט מטכ"ל ההגנה לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. ב-12/4 תקפה פלוגה של חטיבת גולני את הכפר הקרוב ח'רבת נאצר אל-דין, בפעולה נהרגו עשרים ושניים מתושבי הכפר. לאחר ההתקפה על הכפר החלו השמועות להגיע לטבריה, דבר שהוביל להתלהטות הרוחות בין היהודים לערבים בעיר. בלילה של ה-17/4 ההגנה פוצצה סדרה של בתים לאורך קו התפר בין הקהילות היהודיות והערביות בעיר והפגיזו את האזור הערבי במרגמות. כשמונים ערבים מתו כתוצאה מההפגזה מתוכם 18 נשים.
ב-18/4 הבריטים ריכזו צי משאיות ותושבי טבריה הערבים הוסעו אל ירדן או אל נצרת בעוד שהשכונות הערביות בטבריה נבזזו ביסודיות. אחד מהמנהיגים היהודים רשם: "היתה תחרות של מחלקות שונות של ההגנה...שבאו במכוניות וסירות והעמיסו כל מיני חפצים, מקררים מיטות וכו'...מובן שההמון היהודי בטבריה התפרץ לעשות כמוהם....זקנים ונשים בלי הבדל גיל ומעמד דתיים, כולם עסקו בשוד...בושה וכלימה מכסה את עיני" (מתוך יומן יוסף נחמני מתוך ארכיון השומר).

חיפה:
חיפה היתה העיר בה הדו קיום בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה מכל הערים המעורבות בארץ, בתחילת דצמבר עוד היו בה כ-70,000 ערבים, אך רבבות כבר ברחו בגל הפליטים הראשון (ראה פרק קודם).
ב-21/4 הבריטים עזבו את חיפה ומבצע "ביעור חמץ" יצא לדרך במטרה לכבוש את העיר התחתית המיושבת ערבים ושכונת ואדי רושמיה. במהלך אותו היום התחולל קרב על בית נג'אדה שיצר בריחה של תושבים מוואדי רושימה מערבה אל העיר התחתית של חיפה. באחת בבוקר של ה-22 לחודש אפריל, ההגנה החלה להפציץ את העיר התחתית במרגמות 3 אינץ' ודוידקות, כרמל תיאר זאת כך: "ככל שהתפוצץ הפגז ועמוד עשן שחור עלה מסמטאות העיר- היו אנשי החוליה יוצאים מכליהם, מרקדים , צוהלים, מתחבקים, זורקים את כובעי הטמבל שלהם אל על" . בהמשך היום, שלוש פלוגות תקפו עמדות ערביות בחיפה התחתית: בניין משרד הרכבת, מרכזת הטלפונים ומפקדת המליציה הערבית. לכל אורך הלחימה כוחות ההגנה המשיכו להמטיר מרגמות על העיר התחתית.
ההיסטוריון צדוק אשל מספר כי "בשעת בוקר מוקדמת הודיע מקסי כהן למטה החטיבה כי הערבים מפעילים רמקול ומזעיקים את כולם להתרכז בכיכר השוק, 'היות והיהודים כבשו את רחוב סטנטון והם ממשיכים לרדת העירה'. עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות בנות שלושה האינץ', שהיו מוצבות ליד בית החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה ופגזים נפלו לתוכו קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצדה את השוטרים ששמרו על השער הסתער על הסירות והחל בורח מהעיר. משך כל אותו יום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין והבהלה בקרב האויב הפכה להתמוטטות".

משקיף בריטי תאר את הפגזות של ההגנה על הערבים כ"אש ללא שום הבחנה עד כדי בחילה".
כתוצאה מההפגזות נוצרה בריחה המונית של ערבים, כבר באחת אחר הצהריים הגיעו כ-6,000 ערבים אל הנמל, עלו על סירות והפליגו צפונה.
בנסיון להגיע להפסקת אש ועקב נסיון לשמור על הדו קיום היה באמת נסיון כנה של ההנהגה היהודית בחיפה לגרום לערבים להשאר בחיפה, אך כנראה עקב המציאות האלימה ששררה בחוץ, ההחלטה של ההנהגה הערבית היתה לפנות את תושביה הערבים משם.

בימים הבאים כמעט כל תושבי חיפה ברחו והפליגו צפונה לעכו ולביירות. בתחילת מאי נשארו רק כחמשת אלפים ערבים מתוך 70,000 שחיו בה בתחילת המלחמה.
ב-24/4, לאחר נפילת חיפה, כוחות ההגנה תקפו את הכפרים הקרובים לחיפה כדי להבטיח את דרכי הגישה אליה- לוחמי כרמלי תקפו את הכפרים בלד אל-שיח', יאגור וחואסה. תגבורת בריטית שהגיעה לשם יעצה לערבים לעזוב ואכן התושבים עזבו את הכפרים כאשר הם מלווים בכוחות בריטיים.

יפו
למרות הגל הראשון של הפליטים, עדין נותרו כשני שלישים מ- 80,000 התושבים שגרו ביפו בתחילת המלחמה. ב-25/4/48 שש פלוגות של האצ"ל פתחו במתקפה על שכונת מנשיה ונקטו בלחימה מבית לבית במשך שלושה ימים ובדרך כלל התקדמו תוך כדי פיצוץ קירות הבתים. לאחר שלושה ימים היו לאצ"ל כארבעים הרוגים וכל הלוחמים הערבים ברחו ממנשיה ליפו. על פי מה שעולה מעדויות סיירי המודיעין של ההגנה התגלו בין ההריסות של מנשיה גוויות רבות של ערבים שהושתחו באופן קשה על ידי לוחמי האצ"ל. לכל אורך שלושת ימי הלחימה הללו המטירו כוחות האצ"ל מרגמות על לב יפו.
ש"י תיאר את ההפגזות: "קמה בהלה איומה, וכל התושבים החלו לרוץ לכיוון עג'מי. המראה היה מזעזע. הרצים דרסו אחד את השני, אחרים השאירו את חנותיהם פתוחות...אפילו המזוינים ברחו על נשקם.."
מתוך דו"ח האצ"ל: "פגזינו נפלו בהרבה מקומות מרכזיים על יד הדואר, על יד העיריה ועל יד הנמל. קפה בשוק הירקות נפגע ועשרות אנשי כנופיות שהיו בו נהרגו ונפצעו, ההרעשה גרמה להפסקת תנועת האוטובוסים ליפו ושיתקה בהחלט את הספקת המזון לעיר...על ידי ההרעשה נגמרה בהלה גדולה. הנמל נתמלא המוני פליטים והכניסה לסירות נעשתה תוך מהומות..."

הגעת הפליטים משכונת מנשיה, הכמות הגדולה של מרגמות (כעשרים טונות של פגזים) שנפלו בלב יפו והידיעה כי כוחות האצ"ל מתקרבים (שכבר היו ידועים על כך שבצעו את הטבח בדיר-יאסין) החלה נטישה המונית מיפו דרומה לכוון רצועת עזה.
הבריטים דרשו ב- 28/4 את הפסקת ההפגזה על יפו, ביקשו לשמור על יפו כעיר ערבית ואף איימו לתקוף את תל אביב.
כתוצאה מכך באחד במאי החליפו כוחות ההגנה את האצ"ל (לאחר שאלו הספיקו לפוצץ עוד מספר בתים וגם את תחנת המשטרה). כוחות ההגנה החלו לתקוף כפרים ערבים מחוץ ליפו; יאזור, יהודיה, סאקיה, סלמה, כפר עאנה, בית דג'ן, תל-אל-ריש. הפקודות היו לטהר את השטח "תושבים אזרחיים של מקומות שנכבשו יורשו לעזוב את המקום אחרי שייערך אצלם חיפוש אחר נשק". רוב הכפרים נכבשו ללא קרב כמעט, רוב התושבים ברחו בזמן שחיילי ההגנה רק התקרבו לאזור.
ב-14/5/48 נשארו ביפו רק כ-4,000 תושבים והרכוש שהושאר מאחור נבזז על ידי אזרחים מתל אביב. איש הגנה תיאר זאת כך: "במקום מצאנו קהל רב של נשים ילדים וגברים אשר שדדו מכל הבא ליד: כסאות, ארונות ועוד רהיטים, כלי מטבח סדינים וכריות..." (מתוך דו"ח על פעולות מניעת גניבה במנשיה 20/5/48).
פקיד אחר תיאר זאת כעבור שבוע: "ראיתי חיילים, אזרחים, שוטרים צבאיים, שוטרים גדודיים כשהם בוזזים, שודדים, תוך כדי פריצת דלתות וקירות".  (גפן ממשרד המיעוטים אל שר המשטרה 25/5/48).
בנוסף לכך שבויים רבים הוצאו להורג, נערה בת שתיים עשרה נאנסה על ידי חיילים ובחוף יפו נמצאו גוויות של חמישה עשר ערבים.

תגובת המנהיגים הערבים
ב-5/5 קרא המלך עבדאללה מירדן "לכל גבר חזק ונבון שנטש את הארץ, שישוב למקום האהוב. איש לא צריך להישאר מחוץ לארץ לבד מן העשירים והזקנים". ב 5-7/5/48 צבא ההצלה אסר על תושבי הכפרים לנטוש ואיים על הנוטשים בהריסת בתיהם ובהחרמת אדמותיהם, תושבים שברחו נצטוו לחזור.
ההגנה ציינה בדיווחיה כי "המפקדים הערבים מנסים לבלום את זרם הפליטים ונוקטים נגדם אמצעים קשים ואכזריים". הבריטים, הוועד הערבי העליון, מזכ"ל הליגה הערבית עזאם פאשה ומספר ועדות לאומיות ניסו גם הם למנוע את העזיבה ההמונית אך ללא הועיל.

צפת
ההתפנות הבריטית מהצפון נתנה אור ירוק לפתיחת "מבצע יפתח" שהחל ב-28/4 בכיבוש מצודת המשטרה בראש פינה ולאחר מכן הופגזו הכפרים קרובים: פרעם, מע'ר אל-חיט וקבאעה.
ב-1/5 לוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח כבש שני כפרים צפונית לצפת, הוציאו להורג כמה עשרות גברים שנפלו בשבי בעין זיתון ובוואדי קרוב ופוצצו מספר בתים לעיניהם הצופות של תושבי צפת הערבים.לאחר מכן החלו לירות מרגמות על האזורים הערביים של צפת.
לאחר נפילת טבריה, הידיעות על דיר יאסין והמטרת המרגמות על ערביי צפת הובילו את תושבי צפת הערבים לכדי ייאוש והללו קראו לעזרה מצבא ההצלה "צפת אינה יכולה להתנגד יותר משעתיים". על פי תרגום שערך ש"י "פגז דוידקה הראשון קטל 13 ערבים ברובם ילדים" הוא זה שחולל את הבהלה. מטוס תצפית של ההגנה דיווח ותיאר את הבריחה ההמונית: "המונים ערבים נושאים חבילות, נשים נושאות ילדיהן, היו כאלה שהלכו ברגל והיו שנסעו על חמורים בדרכם לגבול הלבנוני".
השכונות הערביות הפכו בן לילה לשכונות רפאים ואת התושבים היהודים "סחפה השתוללות שמחה. רקדו ושרו ברחובות".

יגאל אלון זקף לזכותו חלק מהבריחה ההמונית: "אספתי את המוכתרים היהודים שקשרים להם עם הערבים בכפרים שונים, וביקשתם ללחוש באוזני כמה ערבים שתגבורת יהודית עצומה הגיעה הגלילה והיא עומדת לבער את כל כפרי החולה ולייעץ להם, כידידים, להימלט מבעוד מועד. והשמועה פשטה ברחבי החולה כי עת לנוס. המנוסה הקיפה רבבות. התכסיס השיג את מטרתו במלואו..."
לוחמיו של אלון אף הפיצו כרוזים שייעצו לערבים להימנע מפגיעה ולעזוב יחד עם "נשותיהם וילדיהם".

מבצעים אחרונים לפני כניסת צבאות ערב
9-10/5/48 בחזית הדרומית, חטיבת גבעתי יצאה ל"מבצע ברק"  שמטרתו היה לשלול מהמצרים בסיס לפעול בעתיד, הכוונה היתה לאלץ את יישובי הדרום הערבים "לנוע". התקפה ראשונה היתה על בית דארס, כעשרים כפריים וארבעה לוחמי גבעתי מתו. הכיבוש וההריסה של בית דארס חוללו מנוסה בכפרים נוספים.
בשלב שני של הפעולה, "מבצע מכבי" שהחל ב 13/5/48, נכבשו הכפרים אבו שושה ליד רמלה וחטיבת גבעתי כבשה עוד כפרים נוספים רבים. גדוד 55 של גבעתי נצטווה "לגרש את האויב מהכפרים על מנת לנקות את החזית...לכבוש כפרים לבער אותם מיישוב (נשים וילדים יש לגרש), לקחת כמה שבויים...לשרוף את מספר בתים הגדול האפשרי". ההסטוריון הרשמי של החטיבה ציין את נטיית החיילים לבזוז את הכפרים שכבשו.
ממש לפני כניסת צבא מצרים הספיק הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב לכבוש את הכפרים בריר, סמסם ונג'ד.

באותו זמן בצפון יצאו החיילים היהודים ל"מבצע בן-עמי" שמטרתו היתה לצרף את הגליל המערבי לשטח ישראל ולבלום פלישה מכוון לבנון. מפקד המבצע, כרמל התקדם בטור של שלושה גדודים החל מחיפה לכוון צפון ותוך 29 שעות מתחילת המבצע נהרגו כארבעים ערבים ושלושה מחייליו. לאחר מכן החלו להפציץ את עכו, דבר שהוביל למנוסה מעכו ללבנון.
אחד תושבי עכו תיאר זאת כך: "הפגזים של תותחי האויב נפלו בתוך העיר....התקפה זו גרמה לפניקה בין התושבים, שרובם עזבו או עומדים לעזוב. יכול להיות שאנו נסע לביירות....כולם....מוכרים כל מה שאפשר למכור". בסוף אפריל עכו היתה מלאה פליטים מחיפה. ב-7/5 דווח כי "אין חשמל ואין דלק....פרצה מגפת טיפוס...מאנשי עכו הוותיקים ברחו רבים".
מבצע בן-עמי לא נגמר עם כניסת צבאות ערב, חטיבת כרמלי המשיכה לכבוש כפרים ערבים בסביבת עכו: אל-כאברי, אם אל-פרג' ואל-נהר, הכפרים נכבשו במהירות, בתי אל-כאברי פוצצו נהרסו כליל. תושבי ע'אבסיה מדרום לאל-כאברי קידמו את חטיבת כרמלי בדגלים לבנים, אבל החיילים פתחו באש ואחר כך הוציאו להורג עוד שישה תושבים בטענה שהללו השתתפו במארב על שיירה ליחיעם חודשיים קודם לכן. שאר תושבי הכפר גורשו בסופו של דבר...

סיכום
לאחר המהפך של חודש אפריל ניכר ניצחון בולט של היהודים על הערבים, הכוח הצבאי של הפלסטינים חוסל לגמריי והחברה הפלסטינית רוסקה. דו"ח ש"י מאמצע מאי סיכם זאת כך: "ההתקפות היהודיות הגדולות הפיחו פחד גם בקרב הלוחמים הערבים....אחרי ניצחונות אלה הגיעו הערבים למסקנות שאין מקום בארץ בו הם בטוחים מהתקפות היהודים והחלה בריחה אף מאזורים ערביים טהורים...החלה פסיכוזה של בריחה ופינוי המוניים....האוכלוסייה הערבית בחלקים גדולים של הארץ נהרסה לגמרי מכל הבחינות, יישובים ערבים רבים חדלו להתקיים...עשרות אלפים ערבים ברחו ממקומות מושבם..."

פלסטינים בורחים לעכו מנמל חיפה

3 תגובות:

  1. תיאורך את הנכבה חסר איזון ומחסיר הרבה פרטים חשובים. קודם כל, לא הצלחת לשלול את הטענה לפיה לו היו הפלשתינים מסכימים לתכנית החלוקה, הנכבה הייתה נמנעת - האם בעקבות החלטתם לדחות את התכנית מצבם השתפר ? שגית בטענה לפיה היו כ1.3 מליון פלשתינים שחיו שם מדורי דורות. רובם היגרו לפלשתינה בדורות האחרונים או נולדה למהגרים אליה דור קודם לכן. עצם התפתחות הזהות הלאומית הפלשתינית הינה דבר חדש שאין לו זכר לפני 1917 ועד היום גיבושה נתקל בקשיים מרובים (הפיצול בין הגדה לעזה כדוגמא בולטת מן ההווה), המשוואה לפיה הפלשתינים ב1947 זכאים לזכויות לאומיות בארץ ישראל באותה מידה שהיהודים זכאים להם, נראת תמוהה. תוצאות הנכבה המרכזיות אינן קשורות לשלבים אותם תיארת - כולל תכנית ד', אלא למדיניות הסירוב של ישראל לשיבת פליטים בשנות ה50, הריסת שאריות הכפרים, ומדיניות מדינות ערב כנגד ישראל וגם כנגד הפלשתינים. לא הייתה שום מניעה ישראלית להקים מדינה פלשתינית בשטחים שנכבשו ע"י מצרים וירדן במלחמת העצמאות, לא היה צריך לשם כך לסיים את הסכסוך עם ישראל, או לחתום עימה על הסכמי שלום, אלא רק על מדינות ערב להכיר בזכותם של הפלשתינים לריבונות בחלק מהשטח אליו הם טוענים. לו הייתקה קמה מדינת פלשתינית אז, ולו במצב מלחמתי/עוין את ישראל, לא הייתה כיום בעיית "פליטים" (המרכאות מסמלות את המעמד הייחודי שהעניק האו"ם לפליטים הפלשתינים, החורג מכל נורמה ראויה של הסתכלות הומניטרית). למרות נסיונך לנפץ את ה"מיתוס", החלק אותו אתה מנפץ אינו כל כך קריטי, כמו מה שלפניו ואחריו, ועיקרי התזות אותן אתה שולל, עומדות גם עומדות על בסיס עובדתי יציב. הפירוש הסביר אינו חד-צדדי, לפיה האחריות על הנכבה חלה על ישראל, או על הפלשתינים, אלא על שני הצדדים ועוד יותר מכך על מדינות ערב. בשונה מהיום, מצבה של מדינת ישראל אז והאתגרים שעמדו בפניה מצדיקים חלקים ניכרים ממדיניותה בעת מלחמת העצמאות ולאחריה. הפקרת הפליטים הפלשתינים נעוצה קודם כל בגיבושם הלקוי כקבוצה לאומית, המוביל להחלטות חסרות אחריות וחסרות מרות של מנהיגיה, בהשפעה חזקה של מדינות ערב ואפילו של המדיניות האימפריאלית של בריטניה. חלקה של ישראל באסון זה, הינו קטן ביותר, והחלופות המוסריות יותר שעמדו בפניה, לא היו משנות הרבה בתמונת המצב הסופית

    השבמחק
  2. לא הצלחתי לשלול את הטענה לפיה לו היו הפלשתינים מסכימים לתכנית החלוקה, הנכבה הייתה נמנעת כי גם לא ניסיתי וזאת נראית לי טענה לא רלוונטית.

    לא כל פוסט הוא בגדר ניתוץ מיתוס, אלא המטרה היא בגדר הידיעה בלבד. לכן, אני גם לא מבקר את הנכבה, אלא מנסה רק לספר מה היה. בין אם זה היה הכרחי או לא, זה כבר שאלה אחרת שאני לא נוגע בה ואני גם למען האמת מסכים שכנראה הנכבה היתה הכרחית לשם הקמת המדינה.

    לגבי כל שאר הטענות שלך בנוגע לכל מה שקדם לתכנית החלוקה, נראה לי שקראת רק את הפוסט החמישי והשביעי ולא נגעת בכל הפוסטים הקודמים ולכן אמנע מלענות לך בשלב זה.

    השבמחק
  3. זו טעות לכתוב "תחילת חודש אפריל, עם הגעת התחמושת מצ'כוסלובקיה, ההנהגה הישראלית החליטה להעביר את ההגנה באופן רשמי מאסטרטגיה של מגננה לאסטרטגיה של מתקפה (כמו שהסברתי בפרק הקודם, האצ"ל והלח"י לא היו מחויבים לאסטרטגיה של הגנה מלכתחילה).
    מציע שתקרא את ספרי בני מוריס, שכותב נכון, לא מנסה ליפות את הצד היהודי, אבל גם לא מעוות את התמונה לטובת הצד הערבי.
    המעבר מהגנה להתקפה היה למעשה יישום תכנית שכונתה תכנית ד'".
    הנכון הוא כי תכנית ד' לא הופעלה אז, ומבצע נחשון וגם הקרב על משמר העמק לא היו קשורים כלל לתכנית ד'. מבצע נחשון הוכתב על ידי בן גוריון בגלל המצב הנואש של ירושליים העברית, ואילו קאוקג'י התקיף את משמר העמק משיקוליו הוא.

    השבמחק