לכל אורך המשא ומתן עם הפלסטינים, אנחנו כישראלים אוהבים לצייר את עצמנו כצד שמושיט יד לשלום בעוד הפלסטינים מסרבים לקבל אותה. הגדיל לעשות זאת אהוד ברק שהצהיר כי הוא גילה לעולם את פרצופו האמיתי של ערפאת וביסס את המונח "אין פרטנר".
הפרק מחולק לחלקים הבאים:
1. האם אנחנו היינו אי פעם פרטנר לשלום?
2. ואיך כל זה נראה מהצד הפלסטיני?
3. אז מה בעצם אומר החוק הבינלאומי על ההתנחלויות ועל הפלסטינים?
4. אילו הצעות הועלו על ידי הצדדים לצורך הסכם קבע?
האם אנחנו פרטנר לשלום?
"לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967.... כפי שאנו רואים אותם [הגבולות] ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה... שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת הימים...להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון."
"ירושלים איננה עניין למשא-ומתן. אין היא עניין למיקוח. נאמנים למורשתנו ולערכינו, נאפשר תמיד חופש גישה ופולחן דתי לבני כל הדתות - אך ירושלים היתה ותהיה לנצח בירתה של מדינת ישראל בריבונות ישראל, לבו הפועם של העם היהודי."
שאנו מקשיבים לנאומים של בנימין נתניהו אנו מתלהמים וטוענים שהוא מנותק, השמאל מיד קופץ וצועק "סרבן שלום", "הוא לא ריאלי" ויש את החכמים שיגידו "אם רבין היה חי, כבר היה שלום....".
הציטוט הראשון נאמר על ידי ראש הממשלה מעל דוכן הנואמים בכנסת והציטוט השני נאמר על ידי ראש הממשלה מול נשיא ארצות הברית.
שאני אומר ראש ממשלה, אני מתכוון לראש הממשלה יצחק רבין, לא בנימין נתניהו; הציטוט הראשון נאמר לאחר החתימה על הסכמי אוסלו והציטוט השני נאמר לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן.
הגיע הזמן להודות בזה, רבין של 1995 לא שונה בהרבה מנתניהו של 2011, שניהם מדברים על מדינה פלסטינית עם תנאים לא הגיוניים ולא ריאלים. אולי לא נעים להודות בזה אבל ישראל של שנות התשעים הן של ביבי והן של פרס/רבין לא היו פרטנר לשלום, הסיסמא הכביכול ישראלית שתי מדינות לשני עמים היתה ועודנה בגדר סיסמה בלבד. אז השאלה המתבקשת מדוע הפלסטינים הסכימו לחתום על הסכם שבו הם מוותרים ,על פי מה שעולה מדברי רבין, על ירושלים השלמה על גושי התנחלויות ונוכחות ישראלית בקעת הירדן? פשוט מאוד,הסכמי אוסלו לא היו הסכמי קבע, אלא הסכמים שאמרו "בואו נשאיר את זה לאחר כך":
Permanent status negotiations will commence as soon as possible, but not later than May 4, 1996, between the Parties. It is understood that these negotiations shall cover remaining issues, including: Jerusalem, refugees, settlements, security arrangements, borders, relations and cooperation with other neighbors, and other issues of common interest.
השיחות על הסדר הקבע לא החלו ב 4/5/1996 כפי שכתוב בהסכמי אוסלו, אלא למעשה החלו בקמפ-דיוויד בשנת 2000. הפלסטינים מבחינתם ציפו כי בסוף התהליך תקום מדינה פלסטינית על 22% מהשטח, כלומר, על הגדה מערבית ורצועת עזה. (ראו פרק קודם)
מבחינת ישראל, הקהילה הבינלאומית היתה מרוצה ונתנה לישראל שקט אך למעשה ישראל הכפילה את מספר המתנחלים בשטחים ובכך יצרה מצב אבסורדי שבו ישראל דחתה את השיחות על גבולות הקבע בעוד שהיא ממשיכה לספח לעצמה שטחים דה-פקטו ומשנה את גבולות הקבע באופן חד-צדדי, לפני שנידונו בכלל על שולחן המשא ומתן.
לאחרונה פורסם וידאו שבו בנימין נתניהו מסביר כיצד הוא פעל לסכל את הסכמי אוסלו בזמן כהונתו הראשונה כראש ממשלה ומתרברב על כך שהוא יכול לתמרן את הציבור והממשל האמריקאי.
ואיך כל זה נראה מהצד הפלסטיני?
בצד הפלסטיני נראה שישראל אומרת שהיא רוצה שלום אך מצד שני היא פועלת למעשה לסיכול הקמה של מדינה פלסטינית ומנסה לספח שטחים דה פקטו.
"בחזון השלום הפלשתיני מופיעה מדינה עצמאית ובת קיימא, המשתרעת על השטחים שכבשה ישראל ב-1967 וחיה לצדה כשכנה שווה, כששני העמים נהנים משלום ומביטחון. ב-1988 אימצה המועצה הלאומית הפלשתינית החלטה היסטורית הקוראת ליישום החלטות האו"ם - בעיקר הכוונה להחלטות 242 ו-338. הפלשתינאים הכירו בזכותה של ישראל להתקיים על פני 78% משטחה של פלשתין ההיסטורית, מתוך הבנה שיותר לנו לנהל חיים של חירות ב-22 האחוזים הנתונים תחת כיבוש ישראלי."
"לפי הסכם אוסלו מ-1993, היו הפלשתינאים אמורים להשיג את חירותם עד מאי 1999. במקום זאת, מאז 1993 הוכפל מספר המתנחלים, הורחבו ההתנחלויות הלא חוקיות והוגברו ההגבלות על חופש התנועה של הפלשתינאים. איך אני יכול לשכנע את עמי כי ישראל רצינית בעניין השלום, כשבעשור האחרון היא הגבירה את תהליך ההתיישבות על האדמה הפלשתינית, שעל הנסיגה ממנה היא מנהלת כביכול מו"מ?"
נלקח מתוך מאמר שכתב מנהיג פלסטיני בולט בעיתון הארץ.
אז מה בעצם אומר החוק הבינלאומי על התנחלויות ועל האוכלוסיה הפלסטינית?
החלטה 237 של האו"ם אשר אומצה על ידי כל חמש עשרה החברות במועצת הבטחון ב- 14/6/1967 אישרו ודרשו את החלת אמנת ז'נבה על השטחים שנכבשו:
Considering that all the obligations of the Geneva Convention relative to the Treatment of Prisoners of War of 12 August 1949 /5 should be complied with by the parties involved in the conflict.
Calls upon the Government of Israel to ensure the safety, welfare and security of the inhabitants of the areas where military operations have taken place and to facilitate the return of those inhabitants who have fled the areas since the outbreak of hostilities;
מה אמנת ז'נבה אומרת בעצם?
סעיף 4 מסביר מה זה אוכלוסיה מוגנת, שעל פי החלטה 237 הפלסטינים עונים להגדרה זו:
Persons protected by the Convention are those who, at a given moment and in any manner whatsoever, find themselves, in case of a conflict or occupation, in the hands of a Party to the conflict or Occupying Power of which they are not nationals.
סעיף 49 של אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת על מדינה שכובשת טריטוריה מסויימת להעביר לאותה טריטוריה אוכלוסיה משטחה המקורי :
The Occupying Power shall not deport or transfer parts of its own civilian population into the territory it occupies
ואם זה עדין לא ברור, החלטה 446 של מועצת הבטחון של האו"ם שהתקבלה ב- 22/3/79 מבהירה שוב שאמנת ז'נווה רלוונטית לשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים ומדיניות ההתנחלות בשטחים אלו אסורה:
Affirming once more that the Fourth Geneva Convention relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War of 12 August 1949 1/ is applicable to the Arab territories occupied by Israel since 1967, including Jerusalem
Determines that the policy and practices of Israel in establishing settlements in the Palestinian and other Arab territories occupied since 1967 have no legal validity and constitute a serious obstruction to achieving a comprehensive, just and lasting peace in the Middle East;
החלטה 465 שהתקבלה על ידי כל חמש עשרה המדינות החברות במועצת הבטחון (כולל ארה"ב!!) מ -1/3/1980 מבהירה שוב שאמנת ז'נבה כן חלה על השטחים ולכן ישראל מחוייבת לפעול על פי האמנה:
Affirming once more that the Fourth Geneva Convention relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War of 12 August 1949 is applicable to the Arab territories occupied by Israel since 1967, including Jerusalem,
ואין לבניית ההתנחלויות שום תוקף חוקי והן מהוות מכשול לכל הסדר שלום עתידי:
Determines that all measures taken by Israel to change the physical character, demographic composition, institutional structure or status of the Palestinian and other Arab territories occupied since 1967, including Jerusalem, or any part thereof, have no legal validity and that Israel's policy and practices of settling parts of its population and new immigrants in those territories constitute a flagrant violation of the Fourth Geneva Convention relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War and also constitute a serious obstruction to achieving a comprehensive, just and lasting peace in the Middle East;
לסיכום: החוק הבינלאומי מתייחס אל האוכלוסיה הפלסטינית כאוכלוסיה מוגנת ועל כן ישראל מחוייבת לשמור על זכויותיהם. בנוסף ישראל מחוייבת על פי אמנת ז'נבה, לא להעביר אזרחים משטחה המקורי אל השטחים שכבשה במהלך מלחמת ששת הימים. עוד עובדה שחשוב לציין, ישראל לעולם לא סיפחה את הגדה המערבית ורצועת עזה לשטחה (בניגוד למזרח ירושלים ורמת הגולן) משמע, כל ההתנחלויות בגדה המערבית לא נמצאות בשטח ישראל, על פי החוק הישראלי!
אילו הצעות הועלו על ידי הצדדים לצורך הסכם קבע?
לאחר שבע שנים מאז תחילת תהליך אוסלו, הגיע הזמן שאליו חיכו הצדדים, ובעיקר הצד הפלסטיני, הגיעה העת לקבוע את גורלה ועתידה של הקמת המדינה הפלסטינית.
ברק הציע את ההצעה "הנדיבה ביותר שאפשר להציע", סרוב להצעה שכזו תראה לעולם ש"אנחנו נתנו הכל" והפרצוף של עראפת יתגלה באמת כמי שאף פעם לא היה באמת מעוניין בשלום עם ישראל.
כפי שהזכרתי בפרק הקודם בחלק ג', הפלסטינים מצפים להסכם על בסיס הרעיון של 22% להם ו- 78% לנו, או במילים אחרות מדינה פלסטינית על גבולות 67 עם תיקונים קלים.
בקמפ-דיוויד, ברק נקט בגישת Take or leave it והציע להקים מדינה פלסטינית על שטחי הגדה המערבית כאשר ישראל מספחת לעצמה גושי התיישבויות ומשאירה את בקעת הירדן בשליטה ישראלית לתקופה בלתי מוגבלת. על פי מתווה זה, השטחים הפלסטינים בגדה המערבית היו למעשה מתחלקים לארבעה קנטונים מנותקים (ראו מפה מצורפת). הפלסטינים סרבו להצעה של ברק וכתגובה ברק הכריז כי אין פרטנר בצד הפלסטיני ופרצופו האמיתי של ערפאת התגלה.
המפה כוללת את הצעתו של ברק בקמפ דיוויד + סיפוח דה פקטו של שטחים על ידי ישראל באמצעות החומה |
כל הצעה ישראלית מאז ועד היום לקתה בבעיות דומות של סיפוח התנחלויות על חשבון הרצף הטריטוריאלי של הגדה המערבית, דהיינו, הפרדת כפרים וערים פלסטיניות עקב סיפוח ישראלי של התנחלויות.
לאחרונה פורסמו הצעות השלום הפלסטיניות שישראל סירבה להן (קישור נוסף).
על פי מה שעולה מהמסמכים, הפלסטינים היו מוכנים שישראל תספח את כל ההתנחלויות בירושלים מלבד הר חומה כלומר: גילה, פסגת זאב, נווה יעקב והגבעה הצרפתית. כמו כן, הפלסטינים הסכימו להחזיר 100,000 פליטים בלבד לתוך ישראל וסאיב עריקאת הסכים לדרישה להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית.
ב- 15/1/2010 קיים סאיב עריקאת פגישה עם דיוויד הל, סגנו של מיטשל, ובמהלכה עריקאת אמר כי הפלסטינים היו מוכנים לתת לישראל "את הירושלים הגדולה ביותר בהיסטוריה היהודית, זכות שיבה סמלית ומדינה מפורזת. מה אני יכול עוד לתת להם?!"
סיכום
כל הסכם שלום יישים וארוך טווח בין הישראלים לפלסטינים יהיה חייב לכלול הקמה של מדינה פלסטינית על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה על בסיס גבולות 67 וחלוקת ארץ ישראל ביחס של 22% - 78%. כל ממשלות ישראל משנת 1967 יישמו מדיניות של בניית התנחלויות וסיפוח דה-פקטו של שטחים מתוך 22% השטחים המיועדים למדינה הפלסטינית. קיום של תהליך שלום ומשא ומתן בין הצדדים לא עצר את הבנייה, מספר המתנחלים מאז תחילת התהליך שלום בין הישראלים לפלסטינים רק הוכפל. ישראל מתעלמת מהחוק הבינלאומי והדרישות החוזרות והנשנות של מועצת הבטחון של האו"ם לחדול ממדיניות הבנייה בהתנחלויות.
אצל האוכלוסיה הישראלית נוצר מצב אבסורדי שבו סירוב פלסטיני לסיפוח ישראלי של התנחלויות לא חוקיות על שטח שמיועד למדינה הפלסטינית נחשב לסרבנות לשלום.
ההצעה הפלסטינית מ-2001 שישראל סירבה לה. (לא מדובר על ההצעה הפלסטינית שהזכרתי שהיתה יותר נדיבה) |