הבלוג שמציג את הצד של ההסטוריה שלא נעים לנו להכיר

יום ראשון, 19 ביוני 2011

אין ולא היה פרטנר לשלום?

לכל אורך המשא ומתן עם הפלסטינים, אנחנו כישראלים אוהבים לצייר את עצמנו כצד שמושיט יד לשלום בעוד הפלסטינים מסרבים לקבל אותה. הגדיל לעשות זאת אהוד ברק שהצהיר כי הוא גילה לעולם את פרצופו האמיתי של ערפאת וביסס את המונח "אין פרטנר".

הפרק מחולק לחלקים הבאים:
1. האם אנחנו היינו אי פעם פרטנר לשלום?
2. ואיך כל זה נראה מהצד הפלסטיני?
3. אז מה בעצם אומר החוק הבינלאומי על ההתנחלויות ועל הפלסטינים?
4. אילו הצעות הועלו על ידי הצדדים לצורך הסכם קבע?

האם אנחנו פרטנר לשלום?

"לא נחזור לקווי4 ביוני 1967.... כפי שאנו רואים אותם [הגבולות] ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה... שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת הימים...להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון."

"ירושלים איננה עניין למשא-ומתן. אין היא עניין למיקוח. נאמנים למורשתנו ולערכינו, נאפשר תמיד חופש גישה ופולחן דתי לבני כל הדתות - אך ירושלים היתה ותהיה לנצח בירתה של מדינת ישראל בריבונות ישראל, לבו הפועם של העם היהודי."

שאנו מקשיבים לנאומים של בנימין נתניהו אנו מתלהמים וטוענים שהוא מנותק, השמאל מיד קופץ וצועק "סרבן שלום", "הוא לא ריאלי" ויש את החכמים שיגידו "אם רבין היה חי, כבר היה שלום....".

הציטוט הראשון נאמר על ידי ראש הממשלה מעל דוכן הנואמים בכנסת והציטוט השני נאמר על ידי ראש הממשלה מול נשיא ארצות הברית.
שאני אומר ראש ממשלה, אני מתכוון לראש הממשלה יצחק רבין, לא בנימין נתניהו; הציטוט הראשון נאמר לאחר החתימה על הסכמי אוסלו והציטוט השני נאמר לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן.
הגיע הזמן להודות בזה, רבין של 1995 לא שונה בהרבה מנתניהו של 2011, שניהם מדברים על מדינה פלסטינית עם תנאים לא הגיוניים ולא ריאלים. אולי לא נעים להודות בזה אבל ישראל של שנות התשעים הן של ביבי והן של פרס/רבין לא היו פרטנר לשלום, הסיסמא הכביכול ישראלית שתי מדינות לשני עמים היתה ועודנה בגדר סיסמה בלבד. אז השאלה המתבקשת מדוע הפלסטינים הסכימו לחתום על הסכם שבו הם מוותרים ,על פי מה שעולה מדברי רבין, על ירושלים השלמה על גושי התנחלויות ונוכחות ישראלית בקעת הירדן? פשוט מאוד,הסכמי אוסלו לא היו הסכמי קבע, אלא הסכמים שאמרו "בואו נשאיר את זה לאחר כך":

Permanent status negotiations will commence as soon as possible, but not later than May 4, 1996, between the Parties. It is understood that these negotiations shall cover remaining issues, including: Jerusalem, refugees, settlements, security arrangements, borders, relations and cooperation with other neighbors, and other issues of common interest.

השיחות על הסדר הקבע לא החלו ב 4/5/1996 כפי שכתוב בהסכמי אוסלו, אלא למעשה החלו בקמפ-דיוויד בשנת 2000. הפלסטינים מבחינתם ציפו כי בסוף התהליך תקום מדינה פלסטינית על 22% מהשטח, כלומר, על הגדה מערבית ורצועת עזה. (ראו פרק קודם)
מבחינת ישראל, הקהילה הבינלאומית היתה מרוצה ונתנה לישראל שקט אך למעשה ישראל הכפילה את מספר המתנחלים בשטחים ובכך יצרה מצב אבסורדי שבו ישראל דחתה את השיחות על גבולות הקבע בעוד שהיא ממשיכה לספח לעצמה שטחים דה-פקטו ומשנה את גבולות הקבע באופן חד-צדדי, לפני שנידונו בכלל על שולחן המשא ומתן.  
לאחרונה פורסם וידאו שבו בנימין נתניהו מסביר כיצד הוא פעל לסכל את הסכמי אוסלו בזמן כהונתו הראשונה כראש ממשלה ומתרברב על כך שהוא יכול לתמרן את הציבור והממשל האמריקאי.

ואיך כל זה נראה מהצד הפלסטיני?

בצד הפלסטיני נראה שישראל אומרת שהיא רוצה שלום אך מצד שני היא פועלת למעשה לסיכול הקמה של מדינה פלסטינית ומנסה לספח שטחים דה פקטו.

"בחזון השלום הפלשתיני מופיעה מדינה עצמאית ובת קיימא, המשתרעת על השטחים שכבשה ישראל ב-1967 וחיה לצדה כשכנה שווה, כששני העמים נהנים משלום ומביטחון. ב-1988 אימצה המועצה הלאומית הפלשתינית החלטה היסטורית הקוראת ליישום החלטות האו"ם - בעיקר הכוונה להחלטות 242 ו-338. הפלשתינאים הכירו בזכותה של ישראל להתקיים על פני 78% משטחה של פלשתין ההיסטורית, מתוך הבנה שיותר לנו לנהל חיים של חירות ב-22 האחוזים הנתונים תחת כיבוש ישראלי."

"לפי הסכם אוסלו מ-1993, היו הפלשתינאים אמורים להשיג את חירותם עד מאי 1999. במקום זאת, מאז 1993 הוכפל מספר המתנחלים, הורחבו ההתנחלויות הלא חוקיות והוגברו ההגבלות על חופש התנועה של הפלשתינאים. איך אני יכול לשכנע את עמי כי ישראל רצינית בעניין השלום, כשבעשור האחרון היא הגבירה את תהליך ההתיישבות על האדמה הפלשתינית, שעל הנסיגה ממנה היא מנהלת כביכול מו"מ?"
נלקח מתוך מאמר שכתב מנהיג פלסטיני בולט בעיתון הארץ.

אז מה בעצם אומר החוק הבינלאומי על התנחלויות ועל האוכלוסיה הפלסטינית?

החלטה 237 של האו"ם אשר אומצה על ידי כל חמש עשרה החברות במועצת הבטחון ב- 14/6/1967 אישרו ודרשו את החלת אמנת ז'נבה על השטחים שנכבשו:

Considering that all the obligations of the Geneva Convention relative to the Treatment of Prisoners of War of 12 August 1949 /5 should be complied with by the parties involved in the conflict.
Calls upon the Government of Israel to ensure the safety, welfare and security of the inhabitants of the areas where military operations have taken place and to facilitate the return of those inhabitants who have fled the areas since the outbreak of hostilities;
מה אמנת ז'נבה אומרת בעצם?

סעיף 4 מסביר מה זה אוכלוסיה מוגנת, שעל פי החלטה 237 הפלסטינים עונים להגדרה זו:
Persons protected by the Convention are those who, at a given moment and in any manner whatsoever, find themselves, in case of a conflict or occupation, in the hands of a Party to the conflict or Occupying Power of which they are not nationals.

סעיף 49 של אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת על מדינה שכובשת טריטוריה מסויימת להעביר לאותה טריטוריה אוכלוסיה משטחה המקורי :
The Occupying Power shall not deport or transfer parts of its own civilian population into the territory it occupies

ואם זה עדין לא ברור, החלטה 446 של מועצת הבטחון של האו"ם שהתקבלה ב- 22/3/79 מבהירה שוב שאמנת ז'נווה רלוונטית לשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים ומדיניות ההתנחלות בשטחים אלו אסורה:

Affirming once more that the Fourth Geneva Convention relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War of 12 August 1949 1/ is applicable to the Arab territories occupied by Israel since 1967, including Jerusalem

Determines that the policy and practices of Israel in establishing settlements in the Palestinian and other Arab territories occupied since 1967 have no legal validity and constitute a serious obstruction to achieving a comprehensive, just and lasting peace in the Middle East;

החלטה 465 שהתקבלה על ידי כל חמש עשרה המדינות החברות במועצת הבטחון (כולל ארה"ב!!) מ -1/3/1980 מבהירה שוב שאמנת ז'נבה כן חלה על השטחים ולכן ישראל מחוייבת לפעול על פי האמנה:

Affirming once more that the Fourth Geneva Convention relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War of 12 August 1949 is applicable to the Arab territories occupied by Israel since 1967, including Jerusalem,

ואין לבניית ההתנחלויות שום תוקף חוקי והן מהוות מכשול לכל הסדר שלום עתידי:

Determines that all measures taken by Israel to change the physical character, demographic composition, institutional structure or status of the Palestinian and other Arab territories occupied since 1967, including Jerusalem, or any part thereof, have no legal validity and that Israel's policy and practices of settling parts of its population and new immigrants in those territories constitute a flagrant violation of the Fourth Geneva Convention relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War and also constitute a serious obstruction to achieving a comprehensive, just and lasting peace in the Middle East;

לסיכום: החוק הבינלאומי מתייחס אל האוכלוסיה הפלסטינית כאוכלוסיה מוגנת  ועל כן ישראל מחוייבת לשמור על זכויותיהם. בנוסף ישראל מחוייבת על פי אמנת ז'נבה, לא להעביר אזרחים משטחה המקורי אל השטחים שכבשה במהלך מלחמת ששת הימים. עוד עובדה שחשוב לציין, ישראל לעולם לא סיפחה את הגדה המערבית ורצועת עזה לשטחה (בניגוד למזרח ירושלים ורמת הגולן) משמע, כל ההתנחלויות בגדה המערבית לא נמצאות בשטח ישראל, על פי החוק הישראלי!



אילו הצעות הועלו על ידי הצדדים לצורך הסכם קבע?

לאחר שבע שנים מאז תחילת תהליך אוסלו, הגיע הזמן שאליו חיכו הצדדים, ובעיקר הצד הפלסטיני, הגיעה העת לקבוע את גורלה ועתידה של הקמת המדינה הפלסטינית.
ברק הציע את ההצעה "הנדיבה ביותר שאפשר להציע", סרוב להצעה שכזו תראה לעולם ש"אנחנו נתנו הכל" והפרצוף של עראפת יתגלה באמת כמי שאף פעם לא היה באמת מעוניין בשלום עם ישראל.
כפי שהזכרתי בפרק הקודם בחלק ג', הפלסטינים מצפים להסכם על בסיס הרעיון של 22% להם ו- 78% לנו, או במילים אחרות מדינה פלסטינית על גבולות 67 עם תיקונים קלים.
בקמפ-דיוויד, ברק נקט בגישת Take or leave it  והציע להקים מדינה פלסטינית על שטחי הגדה המערבית כאשר ישראל מספחת לעצמה גושי התיישבויות ומשאירה את בקעת הירדן בשליטה ישראלית לתקופה בלתי מוגבלת. על פי מתווה זה, השטחים הפלסטינים בגדה המערבית היו למעשה מתחלקים לארבעה קנטונים מנותקים (ראו מפה מצורפת). הפלסטינים סרבו להצעה של ברק וכתגובה ברק הכריז כי אין פרטנר בצד הפלסטיני ופרצופו האמיתי של ערפאת התגלה.
המפה כוללת את הצעתו של ברק בקמפ דיוויד + סיפוח דה פקטו של שטחים על ידי ישראל באמצעות החומה




כל הצעה ישראלית מאז ועד היום לקתה בבעיות דומות של סיפוח התנחלויות על חשבון הרצף הטריטוריאלי של הגדה המערבית, דהיינו, הפרדת כפרים וערים פלסטיניות עקב סיפוח ישראלי של התנחלויות.

לאחרונה פורסמו הצעות השלום הפלסטיניות שישראל סירבה להן (קישור נוסף).
על פי מה שעולה מהמסמכים, הפלסטינים היו מוכנים שישראל תספח את כל ההתנחלויות בירושלים מלבד הר חומה כלומר: גילה, פסגת זאב, נווה יעקב והגבעה הצרפתית. כמו כן, הפלסטינים הסכימו להחזיר 100,000 פליטים בלבד לתוך ישראל וסאיב עריקאת הסכים לדרישה להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית.
ב- 15/1/2010 קיים סאיב עריקאת פגישה עם דיוויד הל, סגנו של מיטשל, ובמהלכה עריקאת אמר כי הפלסטינים היו מוכנים לתת לישראל "את הירושלים הגדולה ביותר בהיסטוריה היהודית, זכות שיבה סמלית ומדינה מפורזת. מה אני יכול עוד לתת להם?!"

סיכום
כל הסכם שלום יישים וארוך טווח בין הישראלים לפלסטינים יהיה חייב לכלול הקמה של מדינה פלסטינית על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה על בסיס גבולות 67 וחלוקת ארץ ישראל ביחס של 22% - 78%. כל ממשלות ישראל משנת 1967 יישמו מדיניות של בניית התנחלויות וסיפוח דה-פקטו של שטחים מתוך 22% השטחים המיועדים למדינה הפלסטינית. קיום של תהליך שלום ומשא ומתן בין הצדדים לא עצר את הבנייה, מספר המתנחלים מאז תחילת התהליך שלום בין הישראלים לפלסטינים רק הוכפל. ישראל מתעלמת מהחוק הבינלאומי והדרישות החוזרות והנשנות של מועצת הבטחון של האו"ם לחדול ממדיניות הבנייה בהתנחלויות.
אצל האוכלוסיה הישראלית נוצר מצב אבסורדי שבו סירוב פלסטיני לסיפוח ישראלי של התנחלויות לא חוקיות על שטח שמיועד למדינה הפלסטינית נחשב לסרבנות לשלום.

ההצעה הפלסטינית מ-2001 שישראל סירבה לה. (לא מדובר על ההצעה הפלסטינית שהזכרתי שהיתה יותר נדיבה)

יום רביעי, 15 ביוני 2011

נכבה חרטא? – חלק ב'


בפרק ארבע דיברתי על הגל הראשון של הפליטים הפלסטינים שהיה מורכב בעיקר מהחברה העמידה שברחה מפאת הפחד להקלע לתוך המהומות שהחלו בתחילת דצמבר.
בפרק חמש הרחבתי על הגל השני של מאות אלפי הפלסטינים של הפליטים שברחו בעקבות ההוצאה לפועל של תכנית ד' על ידי כוחות ההגנה וכן עקב פעולות של האצ"ל והלח"י.
שני הגלים המאסיביים הללו התרחשו לפני תחילת כניסת צבאות ערב, בפרק זה אעסוק בשני גלי הפליטים הנוספים שהחלו לאחר כניסת צבאות ערב לארץ ישראל.

הפרק מחולק לחלקים הבאים:
1.הגל השלישי והרביעי של הפליטים
2. אחרית דבר
3. ההקשר למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית
4. ההתנחלויות כמכשול לפתרון

הגל השלישי - כיבוש רמלה ולוד
הגל השלישי והרביעי הם למעשה המשך יישום מדיניות תכנית ד'.
במהלך השלב השני של מלחמת 1948 יצאה ישראל למבצע לר-לר (לוד רמלה, לטרון רמאללה) או בשמו הידוע יותר "מבצע דני" במטרה להבטיח את הדרכים לירושלים מתל אביב, דבר שהצריך את כיבוש רמלה ולוד.
בזמן הפסקת האש של תחילת חודש יולי, האזור היה תחת שליטת ירדן. הליגה הערבית החליטה ב-6 ליולי לחדש את המלחמה, עבדאללה לעומת זאת הודיע בחשאי לישראל שהוא אינו רוצה להילחם בישראל ובקש שישראל לא תתקיף אותו, בן גוריון סיפר מאוחר יותר כי "לא יכלנו לקבל את הצעתו, לוד ורמלה היו בידיו".
לצורך מבצע דני, ריכז צה"ל שתי חטיבות פלמ"ח, הראל ויפתח, חטיבה 8, וכמה גדודי רגלים משל חטיבת קרייתי וחטיבת אלכסנדרוני וסיוע שלושים קני ארטילריה.
ב-10/7 בדרכם ללוד הכוחות כבשו את הכפרים: קולה, אל-טירה, רנתיה, אל-יהודיה, וילהלמה, אלקוניסה, ענאבה, חרובה, ג'ימו, דאניאל, וח'רבת אל-ד'הוריה.
הפשיטה על לוד ב-11/7 ערכה 47 דקות ובמהלכה נהרגו עשרות ערבים ותשעה ישראלים, למחרת הגיעו הכוחות לרמלה, נכבדי העיר נכנעו כבר בלילה הקודם ללא קרב.
למחרת הגיעו כמה שריונות ירדנים ונוצר קרב בינם לבין צה"ל, כמה מהתושבים הצטרפו למאבק הירדני. חיילי הפלמ"ח הגיבו בירי על כל דבר שזז, הטילו רימונים לתוך בתים וירו בעצורים שנכלאו במתחם מסגד.
על פי מסמך של צה"ל נהרגו כ-250 ערבים באותו הקרב.
בן גוריון הסמיך את יגאל אלון לגרש את אוכלוסיית רמלה ולוד שהתקוממה. יום למחרת הוציא קצין המבצעים של יגאל אלון, יצחק רבין את הפקודה לחיילי יפתח לגרש את תושבי לוד: "יש לסלק במהירות את התושבים מלוד בלי הקפדה על מיון הגילים, יש לכוונם כלפי בית-נבאללה". לוחמי חטיבת קרייתי קיבלו הוראה דומה לגבי תושבי רמלה ובימים הללו גורשו בצורה שיטתית 50,000 מתושבי לוד ורמלה. תושבי לוד עזבו ברגל וכנראה נשדדו בדרך על ידי חיילי צה"ל ותושבי רמלה הוסעו במשאיות לכפר אל-קבאב. בדרכם לרמאללה מתו כמה עשרות פליטים מרעב ומצמא. איש פלמ"ח תאר את מסעם: "בתחילה הם משאירים מאחוריהם כלים ורהיטים ולבסוף גוויות אנשים נשים וילדים, הפזורים על הדרכים. זקנים נראו בישבם בצל עגלותיהם בהתחננם לטיפת מים-ואין".

הגל הרביעי:
הגל הרביעי של פליטים נוצר בזמן וכתוצאה ממבצע "יואב" בדרום ומבצע "חירם" בצפון.
צה"ל של אוקטובר 1948 היה שונה בתכלית מצה"ל של תחילת המלחמה, לצ"הל כבר היו מפציצים, ומפציצי קרב, יחידות של תותחי שדה מרגמות ואפילו מספר טנקים.


חזית הדרום - מבצע יואב
מבצע יואב נפתח ב 15-16/10/48 בהפצצות ובירי מקלעים ממטוסים על באר שבע, אל מג'דל (אשקלון של היום, איסדוד (עיירה הקרובה לאשדוד של היום), בית ג'יברין ועוד... האוכלוסיה הערבית לעולם לא התנסתה בהתקפות שכאלו ולא היו להם מקלטים או נ"מ. על פי יומן המבצעים של חזית הדרום נרשם כי אש המטוסים והתותחים וההתקפות על הקרקע בין ה 15-20 באוקטובר גרמו לכך ש"אלפי פליטים ערבים ברחו מן הכפרים עיראק, אל מנשיה, פלוג'ה ובית-תימא".
ב-17 באוקטובר התגברה הבריחה בעיירות שבאזור החוף לאחר שישראל הפעילה את חיל הים שלה ותקפה מן הים ומן האוויר. המוני פליטים ברחו מעיירות החוף החל מאיסדוד בצפון, אלמג'דל, חמאמה ועד לעזה.
חיילת הפלמ"ח אביבה רבינוביץ' תיארה את בריחת הפליטים: "באנו עליהם במפתיע, צווחת פחד פלחה את האוויר....זקנים כורעים, משתחווים, נושקים את כפות רגלינו ומבקשים חסד...העייפות והרעב נטלו מהם כל רצון חיים וכל כבוד אנושי..."
ב-21 לאוקטובר נכבשה באר-שבע, רוב התושבים ברחו, הנותרים שמנו כמה מאות איש, רובם נשים ילדים וחולים גורשו לרצועת עזה, כמאה גברים ערבים הושארו כדי לעזור לצה"ל בפעולות ניקוי ובפינוי ואז הועברו למחנה שבויים. לאחר נטישת התושבים, החיילים שדדו ובזזו מכל הבא ליד למורת רוחם של בן גוריון ושל שפריר, מי שהיה אחראי בזמנו על נכסי נפקדים.

טבח אל-דווימה
ב-29 לאוקטובר נערך טבח בכפר אל דווימה שגרם לבריחה גדולה לכוון חברון.
חייל שהיה עד להתרחשות פנה למפ"ם ונתן את עדותו, וכך רשם אותו קפלן, חבר מפ"ם:
"הכפר הוחזק בידי ערבים ונכבש על ידי גדוד 89 של חטיבה 8 ללא קרב.  הכובשים הראשונים הרגו כ-80 עד מאה ערבים נשים וטף....לא היה בית שאין בו הרוגים" אותו חייל הגיע עם הגל השני של הכובשים ומסר כי לאחר הטבח נכלאו שאר הגברים והנשים הערבים בתוך בתים בלי לתת להם אוכל ושתיה, לאחר מכן הגיעו החבלנים כדי לפוצץ את הבתים, מפקד אחד צווה על חבלן להכניס שתי זקנות ערביות לבית מסוים העומד להפצץ ולפוצצו עליהן. החבלן סרב...אז צווה המפקד על חייליו להכניס את הזקנות והנבלה בוצעה. חייל אחר התפאר שאנס ערביה ואחר כך ירה בה. ארביה אחת עם תינוק בן יומו בחיקה, העסיקו בניקוי החצר איפ שהחיילים אוכליםם...לבסוף ירו בה ובתינוקה...מפקדים בעלי תרבות הפכו לרוצחים שפלים וזה לא בסערת קרב ויצרים אלא מתוך שיטה של גירוש והשמדה, ככל שפחות ערבים יישארו – הרי זה משובח"

בשלושה לנובמבר יגאל אלון שלח מברק ליצחק שדה לבדוק את השמועות כי גדוד 89 "הרג עשרות רבות של שבויים ביום כיבוש דווימה", באותה עת גלילי מסר שבבדיקה שערך אכן גדוד 89 ביצע את הזוועה "אך שם רבים מלח"י..."
אברהם ורד , אחד מהמשתתפים בפרשה כתב לאחר שנתיים "ידענו שאנחנו באים אל הר חברון. זכרנו את תרפ"ט ואת גוש עציון. כאן לא ניתנה פקודת הפסקת אש. שרשרות הכדורים נתרוקנו ונתמלאו...."
במהרה פרסמו בירדן מספרים מנופחים על טבח של 500 עד אלף אנשים. כמו כן נמסר שגם משקיפי האו"ם אישרו את קיומו של הטבח אך לא ידעו כמה נהרגו, בין כה וכה הידיעות על הטבח פשטו במהרה ויש לשער כי תרמו תרומה משלהן להגברת הבריחה.

בצד המערבי של ישראל, איסדוד נכבשה ב-28 באוקטובר, רוב תושביה ברחו עוד לפני כיבוש העיר על ידי צה"ל  (אם כי אחרי ההפצצות בהזכרתי לעיל). 300 התושבים שנותרו קידמו את החיילים בדגלים לבנים- הם כולם גורשו וכך גם העיירה חמאמה שכבר היתה מלאה בפליטים מאיסדוד.

על פי נציג האו"ם ברצועת עזה, בעקבות הקרבות של מבצע יואב, האוכלוסיה בעזה גדלה מ 100,000 ל- 230,000 אלף. כך הוא תאר את מצב הפליטים: "לא יתואר ממש...כמעט כולם חיים תחת כיפת השמיים...אינם מקבלים מנות מזון קבועות...אין שירותים סניטאריים...ובכל שוררים תנאי זוהמה".



חזית הצפון – מבצע חירם
מטרת מבצע חירם היה כיבוש הגליל המערבי אך לא היה ברור מה היו אמורים חיילי צה"ל לעשות עם האוכלוסיה האזרחית-ערבית שנכבשה.
פקיד בכיר ממשרד החוץ סייר באזור הצפון לאחר הקרבות: "מפי כל המפקדים שעמם באנו במגע שמענו שבשעת הפעולות לא היו בידם שום הוראות ברורות, שום קו בהיר בדבר ההתנהגות עם הערבים בשטחים הכבושים- גירוש התושבים או השארתם במקום...הפליית נוצרים לטובה או לא..."
ובאמת היו כפרים שגורשו מהם התושבים ויש כאלו שלא, יש מפקדים שקיבלו את כניעת הכפרים והיו כאלו שלא, היו כפרים שבו הפלו את הנוצרים ויש כפרים שבהם נהגו בנוצרים כמו במוסלמים...
כמו במבצעים קודמים של צה"ל מבצע חירם כלל מעשי טבח: בכפר חולה ריכזו החיילים 34-58 אנשים לאחד הבתים ירו בהם ופוצצו את הבית- מפקד הפלוגה הועמד לדין ונידון לשבע שנות מאסר- בפועל הוא לא נכלא כלל,  בכפר צלחה נהרגו 60-80 ערבים בתוך מסגד שפוצץ, בג'ש נהרגו 12 שבויים, בצפצאף נהרגו מעל חמישים שבויים ואזרחים, בעילבון נהרגו 12 ערבים נוצרים לאחר שנתגלו בכפר שתי גופות של חיילי צה"ל שהושחתו ובכפר אל מואסי הוצאו להורג 14 ערבים על ידי גדוד 102.
אף חייל לא הועמד לדין בשל הטבחים הללו, אם כי כן נוהלו חקירות פנימיות צה"ליות ואזרחיות.
בתחילת מבצע חירם, ישבו באזור הקרבות בין 50,000-60,000 ערבים (כולל פליטים שהגיעו מפנים הארץ), בסוף המבצע, מספר התושבים עמד על כ- 12,000-15,000 אנשים.

אחרית דבר:
לאחר שביתת הנשק ישראל לא הרשתה לפליטים הפלסטינים לחזור לביתם. הכפרים והבתים אותם עזבו נהרסו כלא היו או שהשתכנו בו עולים יהודים חדשים. עם חלוף הזמן ניסו פלסטינים רבים לחזור לביתם, חלק קטן עשה זאת בהצלחה, פליטים נוספים ניסו להיכנס ולעבד את אדמתם...
ממשלת ישראל החליטה לשים קץ לעניין ולסכנת ההסתננות חזרה. האכיפה נגד ההסתננות גברה ולפעמים אף נגמרה בהרג המסתננים.
מטבע הדברים נוצרה הסלמה בין הצדדים אשר הגיעה לשיא באוקטובר 1953. מסתננים פלסטינים חדרו לארץ, הגיעו ליהוד וזרקו רימון לתוך בית. בפיגוע נהרגו אישה וילדיה בזמן שישנו. צה"ל יצא לפעולה במטרה "להיכנס בהם אחת ולתמיד",הפעולה נקראה "מבצע שושנה" אך כיום היא ידועה גם בשם "פעולת קיביה" או "טבח קיביה". אריאל שרון, מפקד הפעולה, חיבר את פקודת המבצע שלו ברוח הפקודה הפיקודית "תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש וברכוש... פשיטות לכפרים שוקבא ונעלין במגמת הרג ופיצוץ מספר בתים."
בפעולה השתתפו כ-130 חיילי צה"ל, שנשאו עמם כ-700 ק"ג חומר נפץ.
החיילים הגיעו לכפר קיביה, שם בוצעה הפקודה ככתבה וכלשונה. החיילים עברו מבית לבית, השליכו רימונים וירו דרך החלונות והדלתות. לאחר מכן פוצצו 43 בתים. כ-60 אזרחים, רובם נשים וילדים, נהרגו בפעולה.

השלכות על המשא ומתן
על פי מפת החלוקה, המדינה היהודית היתה אמורה לקום על 55% משטח ישראל, בסוף המלחמה ישראל החזיקה ב 78% מהשטח, כמו כן, בין חצי מליון ל-750,000 פסלטינים ברחו/נעקרו/גורשו מביתם ומעל ל-400 כפרים פלסטינים נהרסו כליל.
החלטה 194 של מועצת הבטחון של האו"ם קוראת לאפשר לפליטים הפלסטינים לחזור לביתם או לקבל פיצוי.

לאורך כל שנות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, הפלסטינים מבקשים להקים מדינה על 22% מהשטח הנותרים, ובכך מוכנים להכיר במדינת ישראל על 78% מהשטח כפי שנכבש במלחמת העצמאות ומבקשים למצוא פתרון הוגן לבעיית הפליטים על בסיס החלטה 191 של האו"ם.

מאז 1967 , ישראל, על ממשלותיה השונות, מנסה לספח לשטחה באופן חד צדדי שטחים נרחבים  מתוך 22% הנותרים בהם מבקשים הפלסטינים להקים את מדינתם. כמו כן, ישראל מסרבת לקחת כל אחריות על בעיית הפליטים.
כל ההצעות הישראליות לשלום מאז תחילת הסכמי אוסלו ובכללם הצעת קמפ-דיוויד משנת אלפיים, כללו סיפוח של התנחלויות שפוגע באופן משמעותי ברצף הטריטוריאלי של השטחים הפלסטינים ומפריד בין ערים וכפרים פלסטינים שונים בתוך הגדה המערבית.

ההתנחלויות כמכשול לפתרון:
ההתנחלויות הן נסיון ישראלי לספח באופן חד צדדי שטחים מחוץ לגבולות ישראל המוסכמות בעולם.
אין בעולם אף מדינה שמכירה בחוקיותן של ההתנחלויות ומועצת הבטחון הוציאה מספר רב של החלטות כנגד המשך בנייתן של ההתנחלויות והשליטה הישראלית בשטחים.
מתוך החלטה 465 שאומצה על ידי כל חמש עשרה החברות במועצת הבטחון של האו"ם 1/3/1980 :
"המוצעה נחושה על כך שכל הפעולות שננקטו על ידי ישראל על מנת לשנות את האופי, הדמוגרפיה והמוסדות של השטחים שנכבשו ב- 1967 כולל ירושלים המזרחית, אינם בעלי בסיס חוקי ומדניותה של ממשלת ישראל להעביר אזרחים אל שטחים אלו, דהיינו הקמת , התנחלויות מהווים הפרה בוטה של אמנת ז'נבה הרביעית. כמו כן, מדיניות זאת מהווה מכשול רציני על מנת להגיע לשלום יישים, צודק וארוך טווח במזרח התיכון."
מועצת הבטחון של האו"ם הוציאה מספר רב של החלטות בנוגע לשליטה הישראלית על השטחים אותם כבשה במלחמת ששת הימים:

החלטה 237 : התקבלה על ידי כל 15 המדינות החברות- "ישראל מחוייבת לרווחתם ובטחונם של הפלסטינים".

החלטה 252: התקבלה על ידי 13 חברות, ארה"ב וקנדה נמנעו- לא לשנות את הסטטוס של ירושלים (בנוגע לכיבוש מזרח ירושלים).

החלטה 267: התקבלה על ידי כל 15 המדינות החברות-  קוראת לביטול סיפוח מזרח ירושלים לישראל.

החלטה: 298: התקבלה על ידי 14 מדינות, סוריה נעדרה מההצבעה- לא מקבלות את סיפוח מזרח ירושלים.

החלטה 446: התקבלה על ידי 12 מדינות- למדיניות והבנייה הישראלית בשטחים אין כל בסיס חוקי ומהווים מכשול חמור לשלום מקיף, הוגן וארוך טווח במזרח התיכון.

החלטה 452: התקבלה על ידי 14 מדינות, ארה"ב נעדרה- למדיניות ההתנחלויות אין כל בסיס חוקי ומפרה את אמנת ז'נבה הרביעית הדואגת לרווחתם של אוכלוסיה אזרחית בזמן מלחמה.

החלטה 465: התקבלה על ידי כל 15 המדינות החברות- הפעולות שננקטו על ידי ישראל על מנת לשנות את האופי, הדמוגרפיה והמוסדות של השטחים שנכבשו ב- 1967 כולל ירושלים המזרחית, אינם בעלי בסיס חוקי ומדניותה של ממשלת ישראל להעביר אזרחים אל שטחים אלו, דהיינו הקמת התנחלויות, מהווים הפרה בוטה של אמנת ז'נבה הרביעית.

החלטה 471: התקבלה על ידי 14 מדינות, ארה"ב נעדרה- צער על כך שישראל לא מגנה על אזרחים תחת כיבוש כפי שאמנת ז'נבה דורשת ממנה ומזכירה שוב לכל המדינות לא לעזור לישראל לבנות בהתנחלויות.

החלטה 476: התקבלה על ידי 14 מדינות, ארה"ב נעדרה- קריאה לכל השגרירויות לצאת מירושלים עקב חקיקת "חוק ירושלים" שאומר שירושלים תהא מאוחדת לתמיד.

שבויים פלסטינים ברמלה

מעטים מול רבים?


המיתוס הציוני מתאר את מלחמת העצמאות כמלחמה שבה מדינת ישראל ניצחה כנגד כל הסיכויים, מעין סיפור דויד כנגד גוליית, אך האמת היתה מורכבת יותר.

מדינות ערב לקראת המלחמה
ההסכמה הכללית לגבי פלישה התגבשה בקהיר במהלך דיוני הוועדה המדינית של הליגה הערבית ב-10/4/48. הידיעות על הנעשה בארץ היו גורם מרכזי להחלטה זו: מותו של המפקד הצבאי הפלסטיני במהלך מבצע נחשון, דיר-יאסין, מפלת צבא ההגנה של קאוקג'י במשמר העמק והפניות המתרבות של נכבדים פלסטינים לעזרה.  (ראה פרק קודם)
אלק קירקברייד, ציר בריטי בעמאן שניסה למנוע את המלחמה תיאר את הימים האחרונים לפני התקיפה:
"אין בכוחי לספר או לרשום את השיחות הרבות מספור שהיו לי עם מנהיגים ערבים שבהן דשתי וחזרתי  ודשתי באותם דברים וקראתי לנהוג בזהירות...כדי להיווכח, לבסוף, שכל מאמצי היו לשווא בשל הפניות הנואשות לעזרה שנשמעו מאי שם בארץ ישראל, או בגלל הגעת קבוצת פליטים חדשה והשמועות החדשות שהפיצה".

מצרים
מצרים הודיעה מהתחלה שהיא איננה מתכוונת להשתתף במלחמה עקב נוכחות בריטית בסואץ שנמצאת על קווי האספקה המוליכים לארץ ישראל. מנגד לא היה ניתן להתכחש לרחוב הערבי שצידד במלחמה, איש לא היה יכול להיות אדיש לסיפורי הפליטים על טבח וגירוש. גם הממסד הדתי תמך במלחמה לשם "שחרור פלסטין כחובה דתית" (26/4/48) . בסוף אפריל סיכמו ראשי מדינות ערב במהלך דיון בעמאן לפלוש לארץ ישראל וכשלושה ימים לפני תחילת המלחמה החליטה מצרים להצטרף גם היא לפלישה המתוכננת.

לבנון
ב-14/5/48 הודיעה לבנון שהיא לא תשתתף בפלישה לארץ ישראל והקציבה רק כאלפיים חיילים שישבו לאורך הגבול הצפוני של ישראל. מדינות ערב היו מזועזעות מהידיעה, ובעיקר סוריה, אך החלטת ירדן זעזעה אותם עוד יותר.

ירדן
ירדן שהיתה בעלת הצבא הטוב מכולן, הודיעה ערב המלחמה כי היא אינה מתכוונת לפלוש לארץ ישראל אלא להשתלט על האזורים שהוקצבו למדינה הפלסטינית.
הרקע לדברים: עבדאללה, מלך ירדן, רצה למלוך על "סוריה הגדולה" אך כיוון שידע כי תכנית זו אינה אפשרית, רצה לנסות לפחות להגדיל את מדינתו ולהשתלט גם על ארץ ישראל.
במהלך שנות הארבעים, עבדאללה ניסה לגרום לפלסטינים לנטוש את רעיון העצמאות הפלסטינית אך נכשל, עם זאת, הוא הבין שהכוחות הפלסטינים חלשים ולכן ניתן היה להתעלם מהם, אך לא מהיהודים.
עבדאללה קיים מספר פגישות חשאיות עם נציגים יהודיים; באוגוסט 1946 נפגש עם שליח הסוכנות אליהו ששון וב-17/11/1947 נפגש עם גולדה מאיר, הצדדים הגיעו להסכמה שלא לתקוף אחד את השני.
לאחר שהמלחמה בין היהודים והפלסטינים החלה בסוף 1947, הגיעו מספר רב של פליטים לעמאן, דבר שגרם ללחץ ציבורי כבד על עבדאללה לפתוח במלחמה על ישראל.
ב-11/5/48, ימים ספורים לפני כניסת צבאו ערב, הגיעה גולדה מאיר לפגישה אחרונה עם מלך ירדן. גולדה מאיר סיפרה כי המלך היה לבבי כתמיד אך הקרין "עייפות ודיכאון". עבדאללה הסביר שלאחר אירועי דיר-יאסין הוא כבר אינו שליט בן-חורין וכעת הוא נמנה בין חמשת מנהיגי מדינות ערב שהחליטו לפלוש לארץ ישראל. גולדה מאיר הסבירה את עמדתו: "לא מתוך שמחה הוא הולך לעסק זה, כי אם בגלל הסבך שהסתבך בו". במהלך המלחמה ניסה עבדאללה להימנע מלחימה ביישוב היהודי ומתקיפת שטחים שהאו"ם הקצה למדינה היהודית ואכן במהלך מלחמת העצמאות החזית הירדנית התמקדה בעיקר באזור ירושלים..
ההודעות המפתיעות של ירדן ולבנון אילצו את המצרים והסורים לשנות את האסטרטגיה שלהם. מצרים שתכננה להתקדם צפונה לאורך החוף לכוון תל אביב , פיצלה את כוחותיה לשניים, חצי מהכוח נע מזרחה והשני צפונה. סוריה נאלצה להעביר את כוחותיה דרומה ולתקוף את ישראל מדרום לכנרת.

סוריה
סוריה השיגה עצמאות ב-1946 ותכננה להגדיל את צבאה לדיוויזיה בת שלוש חטיבות, אך המלחמה ב-1948 תפסה אותם לא מוכנים. לצבא היה אמנם 10,000 חיילים, אבל בגלל מחסור גדול בנשק, תחמושת וכוח אדם מאומן, רק חטיבה אחת היתה מוכנה "פחות או יותר" למלחמה וכללה רק כאלפיים חיילים.

מאזן כוחות
רקע
בריטניה וצרפת הקימו את הצבאות הערביים כדי שיסייעו בשליטה האימפריליסטית שלהם, יגוננו על המשטרים וישליטו סדר, אך צבאות אלה לא נועדו ולא נבנו ללחימה מעבר לגבולות, רק לאחר תחילת המלחמה הקרה החלו צבאות אלה להשתדרג.
את ההכנות למלחמה תיאר גמאל עבד אל-נאצר כך: "לא היה שום ריכוז כוחות, לא נצברו כלל תחמושת וציוד. לא היו סיורים, לא היה מודיעין לא היו תכניות".
בינואר 1948 העריכו הבריטים כי "כמעט שאין להתייחס אל הצבא המצרי כאל כוח פלישה רציני".

כוחות הפלישה
הכוחות הפולשים כללו כ 20,000 חיילים: 5,500 מצרים, 4,500-6,500 ירדנים, 2,750 סורים ו-2,700 עיראקים, בנוסף היו את הכוחות הלבנונים שנשארו בגבול הצפון ומנו כאלפיים חיילים.בנוסף אליהם יש לספור את 3,000 חיילי קאוקג'י מצבא ההצלה ועוד כאל, לוחמים לא סדירים.
במהלך החודש הראשון ללחימה הצטרפו עוד כ 8,000 חיילים.
ההגנה העריכו שלצבאות ערב היו כ-75 מטוסי קרב, 40 טנקים, 300 שריונות, 140 תותחי שדה ו 220 תותחים נגד טנקים ומטוסים. למעשה המספרים היו נמוכים בהרבה וחלק ניכר מהציוד (בעיקר המטוסים) לא היה שמיש. חלק מהציוד למעשה לא הגיע לזירת המלחמה.
במהלך המלחמה הגיעו עוד חיילים לתגבר את הכוחות הפולשים והגיעו למספר של כ-68,000 חיילים.

ישראל
על ישראל הגנו תשע חטיבות של ההגנה שכללו כ- 23,000 חיילים. ב-15 למאי רק  60% מהם היו חמושים אך עד מהרה הגיע משלוח גדול של נשק מצ'כוסלובקיה שכלל 36,000 רובים, 6,500 מקלעים ויותר מ-33 מליון כדורים, מפעלי הנשק בארץ ייצרו עד יוני 7,000 תת-מקלעים.
בתחילת הפלישה היה לכח היהודי מחסור בנשק כבד, אך תוך שבועיים כבר הגיעו עשרה טנקים, כתריסר זחל"מים, 45 תותחים קלים, 24 תותחים נגד טנקים, 700 מרגמות 2 אינץ', 100 מרגמות 3 אינץ' וכתריסר מרגמות כבדות תוצרת עצמית (דוידקות).
מלבד 28 מטוסי הסיור הקלים ומטוסי תובלה, תוך שבועיים מתחילת המלחמה היו להגנה ארבעה מטוסי קרב ועד אמצע יוני הגיעו מצ'כוסלובקיה עוד שבעה מטוסים.
במהלך המלחמה המשיך הצבא הישראלי לגייס אנשים ומתנדבים מחו"ל. מבחינה זו הצבא הישראלי היה בעדיפות עליונה על הכוחות הערבים, עד חודש ינואר גויסו כ-108,000 חיילים.

שינוי במהלך המלחמה
בעקבות החלטה מספר 50 של מועצת הבטחון של האו"ם מה- 29/5/48, הטילה הקהילה הבינלאומית הסגר נשק כוללני על כל הכוחות הלוחמים. מדינות ערב לא חזו את ההסגר ולא הכינו כמויות גדולות של כלי נשק, תחמושת וחלפים לקראת ה-15 למאי. לעומתם, ארגון ההגנה כבר היה מיומן בפעולות מחתרתיות ובמהלך 1947 ו-1948 השכיל להקים רשתות רכש נשק חשאיות באירופה והצליח לגייס מנדבנים יהודים מימון של 129 מליון דולר לרכישת נשק.
הגעת הנשק לישראל השפיעה באופן מהותי על הנצחון היהודי על הפלסטינים והצבאות הפולשים. מדינות ערב שלא הצליחו להשיג שריון, מטוסים, תותחים ותחמושת נאלצו, לאחר כחודש וחצי מאז תחילת המלחמה, לעבור ממצב של התקפה למצב של מגננה.
בחודשים ספטמבר-אוקטובר כבר היה ניכר בבירור העליונות של הכוחות היהודיים; למשל, במהלך מבצע יואב, הצליח חיל האוויר הישראלי להוציא כתריסר מטוסי קרב ל-240 גיחות בעוד הכוחות המצריים יכלו להוציא לפועל רק כ- 30-50 גיחות אוויריות.

נכבה חרטא? (חלק א')


בפרק זה אדבר רק על הגל השני של הפליטים הפלסטינים שהחל בחודש אפריל, ורק בתקופה שלפני קום המדינה, כלומר, לפני כניסת צבאות ערב לארץ ישראל.
הרבה ישראלים מתייחסים בביטול מוחלט לנכבה. אך רוב הישראלים מבטלים כל אחריות לנכבה אפילו אם היא קרתה בטענה ש"הם התחילו" או "הם סרבו להצעת החלוקה" ועל כן האחריות היא עליהם.
הטענות הללו הן טענות שטחיות המתעלמות לגמרי ממורכבות הסכסוך:

1. אי אפשר לנתק את הסירוב הפלסטיני להצעת החלוקה מהקונטקסט ההיסטורי של המאבק הישראלי-פלסטיני החל משנת 1917, ולכן אני חושב שכל מי שהחליט לקפוץ לפרק זה חייב לקרוא את הפרקים הקודמים בדגש על הפרק השני. הדבר נכון גם לגבי מאורעות תר"פ, תרפ"א תרפ"ט והמרד הערבי של 1936-1939 (אין כאן נסיון להצדקה של אלימות, אלא נסיון לא להוציא את האלימות מהקונטקסט ההיסטורי.)
2. בשנת 1947 היו בפלשתינה 650,000 יהודים (רובם המוחלט הגיעו בחמישים השנים האחרונות) לעומת 1,300,000 הפלסטינים שחיו שם במשך דורות.
3. כ-400,000 ערבים היו אמורים להיות תושבים תחת מרות המדינה היהודית.
4. היהודים קיבלו 55% מהשטח בעוד לערבים הוקצו 45% מהשטח כולל מובלעת של יפו בלב המדינה היהודית. האם אנחנו היינו מוכנים לקבל כזאת הצעה?
5. בתחילת מלחמת העצמאות, ב-20/5/48 מועצת הבטחון של האו"ם מינתה את המתווך השבדי ברנדוט למצוא פתרון דיפלומטי למלחמה שנוצרה. ברנדוט הציע מפת חלוקה "יותר הוגנת" שכללה למשל את העברת הנגב לשליטה ערבית ובתמורה הגליל המערבי יועבר ליהודים. שני הצדדים התנגדו לחלוקה הזו אך בסופו של דבר, יום לאחר שהציע את ההצעה לאו"ם , ארגון הלח"י רצח את ברנדוט בירושלים... מה שמראה שגם היהודים יודעים להתנגד להצעת חלוקה אם היא לא מוצאת חן בעיניהם.
6. אין גם להתעלם מהאופן בו התחילה המלחמה. המלחמה שהחלה בדצמבר לא התחילה כמלחמה כוללת, כפי שציינתי בפרק הקודם, המלחמה החלה כפרץ יצרים של מיעוט ערבי בניגוד לרצונם של המופתי והוועד הערבי העליון. ההסלמה ברמת האלימות היתה הדדית ועל כן, אין להמעיט בהקשר זה את פעילויותיהם של האצ"ל והלח"י בתחילת חודש דצמבר שתרמו גם הם לשלהוב היצרים בין הצדדים (ראו פרק קודם).

המהפך של חודש אפריל- הוצאה לפועל של תוכנית ד'
בתחילת חודש אפריל, עם הגעת התחמושת מצ'כוסלובקיה, ההנהגה הישראלית החליטה להעביר את ההגנה באופן רשמי מאסטרטגיה של מגננה לאסטרטגיה של מתקפה (כמו שהסברתי בפרק הקודם, האצ"ל והלח"י לא היו מחויבים לאסטרטגיה של הגנה מלכתחילה).
המעבר מהגנה להתקפה היה למעשה יישום תכנית שכונתה  תכנית ד'. מטרת התכנית היתה ביסוס השליטה היהודית בערים היהודיות, בערים המעורבות הגדולות וסביבותיהן תוך כדי הבטחת הדרכים הראשיות וחסימת דרכי גישה אפשריים של צבאות מדינות אויב לארץ. למעשה השגת היעדים הללו חייבה כיבוש של כפרים פלסטינים ומפקדים הוסמכו להחליט לפי שיקול דעתם אם יש לגרש את תושבי הכפרים.

כיצד הדבר בא ליד ביטוי בפועל?
תחילה, ההגנה פתחה במבצע נחשון במטרה לפתוח את הדרך מתל אביב לירושלים ותקפו את הכפרים מהם יצאו המיליציות החמושות שתקפו את השיירות לירושלים. אחת הפעולות הגדולות ביותר במבצע נחשון היה כיבוש הקסטל שבמהלכו נהרג המפקד החשוב ביותר של הפלסטינים, עבד אל קאדר אל-חוסייני.

דיר יאסין
ב-9/4 החליטו האצ"ל והלח"י לתקוף ולכבוש את הכפר דיר יאסין סמוך לגבעת שאול. 120 לוחמי אצ"ל ולח"י נכנסו לכפר אך נתקלו בהתנגדות עזה של התושבים המקומיים, בסופו של דבר לוחמי האצ"ל והלח"י עברו מבית לבית, הטילו פנימה רימונים וירו צרורות בנשק קל, פוצצו בתים ומפעם לפעם קטלו כפריים שניסו לברוח. בסיום הקרב היו לאצ"ל וללח"י ארבעה הרוגים, חלק מהשבויים הועלו על משאית ונלקחו לירושלים כנראה לשם ראווה, לאחר מכן השבויים הוחזרו לכפר ונורו שם.
מפקד הש"י יצחק לוי סיפר: "כיבוש הכפר נעשה באכזריות רבה. משפחות שלמות נשים זקנים וטף נהרגו....חלק מהשבויים שנלקחו והועברו למקומות מעצר ובהם נשים וילדים נרצחו באכזריות על ידי שומריהם".
בין 100 ל-120 תושבים נהרגו בדיר יאסין, עד היום יש הטוענים כי היה טבח ויש את אלה ששוללים את קיום הטבח אך דבר אחד שאינו ניתן לערעור הוא התגובה של החברה הפלסטינית לשמועות על הטבח. החברה הפלסטינית ששמעה על הנעשה בדיר יאסין הגיבו בבעתה וכמות גדולה של תושבים מכפרים קרובים עזבו את כפרם ונסו על נפשם. למרות הביקורת ולנוכח הבריחה ההמונית של הפלסטינים הצדיקו האצ"ל את המעשה בטענה כי המבצע "הפיל מורא ופחד על הערבים בכל הכפרים מסביב; באל-מאלחה, קאלוניה ובית אכסא החלה מנוסת בהלה המקילה על חידוש התחבורה בין הבירה ויתר חלקי הארץ".

חזית הצפון
חזית הצפון נפתחה לאחר שצבא ההצלה של קאוקג'י הפגיז את קיבוץ משמר העמק במשך 36 שעות. לאחר הפסקת האש שהושגה בעזרת הכוחות הבריטים הוחלט לתקוף את צבא ההצלה בחזרה. ההגנה תקפה ועדפה את צבא ההצלה של קאוקג'י ואז החלו הכוחות היהודים לתקוף את הכפרים באזור קיבוץ משמר העמק: ע'ביה אל-תחתא, ע'ביה אל-פוקה, ח'רבת בית ראס, אבו שושה, אל-כפרין, מנסי אבו זריק, אל נע'נע'יה, אל בטימאת ואל-ריחאניה. כל הכפרים בסביבת משמר העמק נהרסו עד היסוד ותושביהם ברחו.
אליעזר בארי, חבר קיבוץ הזורע כתב בנושא: "ברור שבמלחמה האכזרית שאנו עומדים בה, אין לנהוג בכסיות של משי. אך יש כללים גם להנהלת מלחמה שכל עם תרבותי משתדל לשמור עליהם" הוא פירט מעשי זוועה והסביר כיצד נכבשו ונבזזו הכפרים השכנים של משמר העמק.

הערים המעורבות
טבריה:
עקב המהומות בכל הארץ חלו בטבריה תקריות ירי הדדיות בין הלוחמים הערבים והיהודים באזור.
בתחילת אפריל החליט מטכ"ל ההגנה לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. ב-12/4 תקפה פלוגה של חטיבת גולני את הכפר הקרוב ח'רבת נאצר אל-דין, בפעולה נהרגו עשרים ושניים מתושבי הכפר. לאחר ההתקפה על הכפר החלו השמועות להגיע לטבריה, דבר שהוביל להתלהטות הרוחות בין היהודים לערבים בעיר. בלילה של ה-17/4 ההגנה פוצצה סדרה של בתים לאורך קו התפר בין הקהילות היהודיות והערביות בעיר והפגיזו את האזור הערבי במרגמות. כשמונים ערבים מתו כתוצאה מההפגזה מתוכם 18 נשים.
ב-18/4 הבריטים ריכזו צי משאיות ותושבי טבריה הערבים הוסעו אל ירדן או אל נצרת בעוד שהשכונות הערביות בטבריה נבזזו ביסודיות. אחד מהמנהיגים היהודים רשם: "היתה תחרות של מחלקות שונות של ההגנה...שבאו במכוניות וסירות והעמיסו כל מיני חפצים, מקררים מיטות וכו'...מובן שההמון היהודי בטבריה התפרץ לעשות כמוהם....זקנים ונשים בלי הבדל גיל ומעמד דתיים, כולם עסקו בשוד...בושה וכלימה מכסה את עיני" (מתוך יומן יוסף נחמני מתוך ארכיון השומר).

חיפה:
חיפה היתה העיר בה הדו קיום בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה מכל הערים המעורבות בארץ, בתחילת דצמבר עוד היו בה כ-70,000 ערבים, אך רבבות כבר ברחו בגל הפליטים הראשון (ראה פרק קודם).
ב-21/4 הבריטים עזבו את חיפה ומבצע "ביעור חמץ" יצא לדרך במטרה לכבוש את העיר התחתית המיושבת ערבים ושכונת ואדי רושמיה. במהלך אותו היום התחולל קרב על בית נג'אדה שיצר בריחה של תושבים מוואדי רושימה מערבה אל העיר התחתית של חיפה. באחת בבוקר של ה-22 לחודש אפריל, ההגנה החלה להפציץ את העיר התחתית במרגמות 3 אינץ' ודוידקות, כרמל תיאר זאת כך: "ככל שהתפוצץ הפגז ועמוד עשן שחור עלה מסמטאות העיר- היו אנשי החוליה יוצאים מכליהם, מרקדים , צוהלים, מתחבקים, זורקים את כובעי הטמבל שלהם אל על" . בהמשך היום, שלוש פלוגות תקפו עמדות ערביות בחיפה התחתית: בניין משרד הרכבת, מרכזת הטלפונים ומפקדת המליציה הערבית. לכל אורך הלחימה כוחות ההגנה המשיכו להמטיר מרגמות על העיר התחתית.
ההיסטוריון צדוק אשל מספר כי "בשעת בוקר מוקדמת הודיע מקסי כהן למטה החטיבה כי הערבים מפעילים רמקול ומזעיקים את כולם להתרכז בכיכר השוק, 'היות והיהודים כבשו את רחוב סטנטון והם ממשיכים לרדת העירה'. עם קבלת הידיעה נמסרה הוראה למפקד פלוגת הנשק המסייע, אהוד אלמוג, להפעיל את המרגמות בנות שלושה האינץ', שהיו מוצבות ליד בית החולים רוטשילד, ולהפגיז את כיכר השוק. ואמנם הצטופף בכיכר השוק המון רב. משהתחילה ההפגזה ופגזים נפלו לתוכו קמה בהלה עצומה. ההמון פרץ אל תוך הנמל ובהדפו הצדה את השוטרים ששמרו על השער הסתער על הסירות והחל בורח מהעיר. משך כל אותו יום המשיכו המרגמות להפגיז את העיר לסירוגין והבהלה בקרב האויב הפכה להתמוטטות".

משקיף בריטי תאר את הפגזות של ההגנה על הערבים כ"אש ללא שום הבחנה עד כדי בחילה".
כתוצאה מההפגזות נוצרה בריחה המונית של ערבים, כבר באחת אחר הצהריים הגיעו כ-6,000 ערבים אל הנמל, עלו על סירות והפליגו צפונה.
בנסיון להגיע להפסקת אש ועקב נסיון לשמור על הדו קיום היה באמת נסיון כנה של ההנהגה היהודית בחיפה לגרום לערבים להשאר בחיפה, אך כנראה עקב המציאות האלימה ששררה בחוץ, ההחלטה של ההנהגה הערבית היתה לפנות את תושביה הערבים משם.

בימים הבאים כמעט כל תושבי חיפה ברחו והפליגו צפונה לעכו ולביירות. בתחילת מאי נשארו רק כחמשת אלפים ערבים מתוך 70,000 שחיו בה בתחילת המלחמה.
ב-24/4, לאחר נפילת חיפה, כוחות ההגנה תקפו את הכפרים הקרובים לחיפה כדי להבטיח את דרכי הגישה אליה- לוחמי כרמלי תקפו את הכפרים בלד אל-שיח', יאגור וחואסה. תגבורת בריטית שהגיעה לשם יעצה לערבים לעזוב ואכן התושבים עזבו את הכפרים כאשר הם מלווים בכוחות בריטיים.

יפו
למרות הגל הראשון של הפליטים, עדין נותרו כשני שלישים מ- 80,000 התושבים שגרו ביפו בתחילת המלחמה. ב-25/4/48 שש פלוגות של האצ"ל פתחו במתקפה על שכונת מנשיה ונקטו בלחימה מבית לבית במשך שלושה ימים ובדרך כלל התקדמו תוך כדי פיצוץ קירות הבתים. לאחר שלושה ימים היו לאצ"ל כארבעים הרוגים וכל הלוחמים הערבים ברחו ממנשיה ליפו. על פי מה שעולה מעדויות סיירי המודיעין של ההגנה התגלו בין ההריסות של מנשיה גוויות רבות של ערבים שהושתחו באופן קשה על ידי לוחמי האצ"ל. לכל אורך שלושת ימי הלחימה הללו המטירו כוחות האצ"ל מרגמות על לב יפו.
ש"י תיאר את ההפגזות: "קמה בהלה איומה, וכל התושבים החלו לרוץ לכיוון עג'מי. המראה היה מזעזע. הרצים דרסו אחד את השני, אחרים השאירו את חנותיהם פתוחות...אפילו המזוינים ברחו על נשקם.."
מתוך דו"ח האצ"ל: "פגזינו נפלו בהרבה מקומות מרכזיים על יד הדואר, על יד העיריה ועל יד הנמל. קפה בשוק הירקות נפגע ועשרות אנשי כנופיות שהיו בו נהרגו ונפצעו, ההרעשה גרמה להפסקת תנועת האוטובוסים ליפו ושיתקה בהחלט את הספקת המזון לעיר...על ידי ההרעשה נגמרה בהלה גדולה. הנמל נתמלא המוני פליטים והכניסה לסירות נעשתה תוך מהומות..."

הגעת הפליטים משכונת מנשיה, הכמות הגדולה של מרגמות (כעשרים טונות של פגזים) שנפלו בלב יפו והידיעה כי כוחות האצ"ל מתקרבים (שכבר היו ידועים על כך שבצעו את הטבח בדיר-יאסין) החלה נטישה המונית מיפו דרומה לכוון רצועת עזה.
הבריטים דרשו ב- 28/4 את הפסקת ההפגזה על יפו, ביקשו לשמור על יפו כעיר ערבית ואף איימו לתקוף את תל אביב.
כתוצאה מכך באחד במאי החליפו כוחות ההגנה את האצ"ל (לאחר שאלו הספיקו לפוצץ עוד מספר בתים וגם את תחנת המשטרה). כוחות ההגנה החלו לתקוף כפרים ערבים מחוץ ליפו; יאזור, יהודיה, סאקיה, סלמה, כפר עאנה, בית דג'ן, תל-אל-ריש. הפקודות היו לטהר את השטח "תושבים אזרחיים של מקומות שנכבשו יורשו לעזוב את המקום אחרי שייערך אצלם חיפוש אחר נשק". רוב הכפרים נכבשו ללא קרב כמעט, רוב התושבים ברחו בזמן שחיילי ההגנה רק התקרבו לאזור.
ב-14/5/48 נשארו ביפו רק כ-4,000 תושבים והרכוש שהושאר מאחור נבזז על ידי אזרחים מתל אביב. איש הגנה תיאר זאת כך: "במקום מצאנו קהל רב של נשים ילדים וגברים אשר שדדו מכל הבא ליד: כסאות, ארונות ועוד רהיטים, כלי מטבח סדינים וכריות..." (מתוך דו"ח על פעולות מניעת גניבה במנשיה 20/5/48).
פקיד אחר תיאר זאת כעבור שבוע: "ראיתי חיילים, אזרחים, שוטרים צבאיים, שוטרים גדודיים כשהם בוזזים, שודדים, תוך כדי פריצת דלתות וקירות".  (גפן ממשרד המיעוטים אל שר המשטרה 25/5/48).
בנוסף לכך שבויים רבים הוצאו להורג, נערה בת שתיים עשרה נאנסה על ידי חיילים ובחוף יפו נמצאו גוויות של חמישה עשר ערבים.

תגובת המנהיגים הערבים
ב-5/5 קרא המלך עבדאללה מירדן "לכל גבר חזק ונבון שנטש את הארץ, שישוב למקום האהוב. איש לא צריך להישאר מחוץ לארץ לבד מן העשירים והזקנים". ב 5-7/5/48 צבא ההצלה אסר על תושבי הכפרים לנטוש ואיים על הנוטשים בהריסת בתיהם ובהחרמת אדמותיהם, תושבים שברחו נצטוו לחזור.
ההגנה ציינה בדיווחיה כי "המפקדים הערבים מנסים לבלום את זרם הפליטים ונוקטים נגדם אמצעים קשים ואכזריים". הבריטים, הוועד הערבי העליון, מזכ"ל הליגה הערבית עזאם פאשה ומספר ועדות לאומיות ניסו גם הם למנוע את העזיבה ההמונית אך ללא הועיל.

צפת
ההתפנות הבריטית מהצפון נתנה אור ירוק לפתיחת "מבצע יפתח" שהחל ב-28/4 בכיבוש מצודת המשטרה בראש פינה ולאחר מכן הופגזו הכפרים קרובים: פרעם, מע'ר אל-חיט וקבאעה.
ב-1/5 לוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח כבש שני כפרים צפונית לצפת, הוציאו להורג כמה עשרות גברים שנפלו בשבי בעין זיתון ובוואדי קרוב ופוצצו מספר בתים לעיניהם הצופות של תושבי צפת הערבים.לאחר מכן החלו לירות מרגמות על האזורים הערביים של צפת.
לאחר נפילת טבריה, הידיעות על דיר יאסין והמטרת המרגמות על ערביי צפת הובילו את תושבי צפת הערבים לכדי ייאוש והללו קראו לעזרה מצבא ההצלה "צפת אינה יכולה להתנגד יותר משעתיים". על פי תרגום שערך ש"י "פגז דוידקה הראשון קטל 13 ערבים ברובם ילדים" הוא זה שחולל את הבהלה. מטוס תצפית של ההגנה דיווח ותיאר את הבריחה ההמונית: "המונים ערבים נושאים חבילות, נשים נושאות ילדיהן, היו כאלה שהלכו ברגל והיו שנסעו על חמורים בדרכם לגבול הלבנוני".
השכונות הערביות הפכו בן לילה לשכונות רפאים ואת התושבים היהודים "סחפה השתוללות שמחה. רקדו ושרו ברחובות".

יגאל אלון זקף לזכותו חלק מהבריחה ההמונית: "אספתי את המוכתרים היהודים שקשרים להם עם הערבים בכפרים שונים, וביקשתם ללחוש באוזני כמה ערבים שתגבורת יהודית עצומה הגיעה הגלילה והיא עומדת לבער את כל כפרי החולה ולייעץ להם, כידידים, להימלט מבעוד מועד. והשמועה פשטה ברחבי החולה כי עת לנוס. המנוסה הקיפה רבבות. התכסיס השיג את מטרתו במלואו..."
לוחמיו של אלון אף הפיצו כרוזים שייעצו לערבים להימנע מפגיעה ולעזוב יחד עם "נשותיהם וילדיהם".

מבצעים אחרונים לפני כניסת צבאות ערב
9-10/5/48 בחזית הדרומית, חטיבת גבעתי יצאה ל"מבצע ברק"  שמטרתו היה לשלול מהמצרים בסיס לפעול בעתיד, הכוונה היתה לאלץ את יישובי הדרום הערבים "לנוע". התקפה ראשונה היתה על בית דארס, כעשרים כפריים וארבעה לוחמי גבעתי מתו. הכיבוש וההריסה של בית דארס חוללו מנוסה בכפרים נוספים.
בשלב שני של הפעולה, "מבצע מכבי" שהחל ב 13/5/48, נכבשו הכפרים אבו שושה ליד רמלה וחטיבת גבעתי כבשה עוד כפרים נוספים רבים. גדוד 55 של גבעתי נצטווה "לגרש את האויב מהכפרים על מנת לנקות את החזית...לכבוש כפרים לבער אותם מיישוב (נשים וילדים יש לגרש), לקחת כמה שבויים...לשרוף את מספר בתים הגדול האפשרי". ההסטוריון הרשמי של החטיבה ציין את נטיית החיילים לבזוז את הכפרים שכבשו.
ממש לפני כניסת צבא מצרים הספיק הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב לכבוש את הכפרים בריר, סמסם ונג'ד.

באותו זמן בצפון יצאו החיילים היהודים ל"מבצע בן-עמי" שמטרתו היתה לצרף את הגליל המערבי לשטח ישראל ולבלום פלישה מכוון לבנון. מפקד המבצע, כרמל התקדם בטור של שלושה גדודים החל מחיפה לכוון צפון ותוך 29 שעות מתחילת המבצע נהרגו כארבעים ערבים ושלושה מחייליו. לאחר מכן החלו להפציץ את עכו, דבר שהוביל למנוסה מעכו ללבנון.
אחד תושבי עכו תיאר זאת כך: "הפגזים של תותחי האויב נפלו בתוך העיר....התקפה זו גרמה לפניקה בין התושבים, שרובם עזבו או עומדים לעזוב. יכול להיות שאנו נסע לביירות....כולם....מוכרים כל מה שאפשר למכור". בסוף אפריל עכו היתה מלאה פליטים מחיפה. ב-7/5 דווח כי "אין חשמל ואין דלק....פרצה מגפת טיפוס...מאנשי עכו הוותיקים ברחו רבים".
מבצע בן-עמי לא נגמר עם כניסת צבאות ערב, חטיבת כרמלי המשיכה לכבוש כפרים ערבים בסביבת עכו: אל-כאברי, אם אל-פרג' ואל-נהר, הכפרים נכבשו במהירות, בתי אל-כאברי פוצצו נהרסו כליל. תושבי ע'אבסיה מדרום לאל-כאברי קידמו את חטיבת כרמלי בדגלים לבנים, אבל החיילים פתחו באש ואחר כך הוציאו להורג עוד שישה תושבים בטענה שהללו השתתפו במארב על שיירה ליחיעם חודשיים קודם לכן. שאר תושבי הכפר גורשו בסופו של דבר...

סיכום
לאחר המהפך של חודש אפריל ניכר ניצחון בולט של היהודים על הערבים, הכוח הצבאי של הפלסטינים חוסל לגמריי והחברה הפלסטינית רוסקה. דו"ח ש"י מאמצע מאי סיכם זאת כך: "ההתקפות היהודיות הגדולות הפיחו פחד גם בקרב הלוחמים הערבים....אחרי ניצחונות אלה הגיעו הערבים למסקנות שאין מקום בארץ בו הם בטוחים מהתקפות היהודים והחלה בריחה אף מאזורים ערביים טהורים...החלה פסיכוזה של בריחה ופינוי המוניים....האוכלוסייה הערבית בחלקים גדולים של הארץ נהרסה לגמרי מכל הבחינות, יישובים ערבים רבים חדלו להתקיים...עשרות אלפים ערבים ברחו ממקומות מושבם..."

פלסטינים בורחים לעכו מנמל חיפה